<h1>פירוש קדמון לא נודע למי — פירוש א'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ששחטן בדרום, ומקום שחיטתן בצפון הוא כדמפורש באיזהו מקומן [זבחים מ"ח ע"א] דכת' קרא [ויקרא א'] ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, בעולה כת', וכת' [שם ו'] במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, ובאשם נמי כת' [שם ז'] במקום אשר ישחט[ו את] העולה ישחט[ו את] האשם, דכולהו קדשי קדשים שחיטתן בצפון נינהו, ובא זה ושחט בדרום.
מועלין בהן, אע"פ ששינה מקום שחיטתן אפי' הכי קיימי בקדושתן וכל הנהנה מהן חייב אשם מעילה כבקדשים גמורים, ופירש אם שחטן בדרום מועלין בהן כגון דקבל דמן בצפון, דאע"ג דשחטן בדרום אכתי מועלין כבשאר קדשים, ולא מיבעיא היכא דשחטן בדרום וקיבל דמן בצפון דמועלין בהן דהואיל דקבלה עיקר עבודה היא עביד לה במקומה לא נפקי מקדושתיה, אלא אפילו שחטן בצפון וקיבל דמן בדרום, דעיקר עבודה במקום שאינו ראוי אפי' הכי מועלין, ולא מיבעיא הנך דביום קא עביד להו דהא יממא חזי להקרבה דדינא הוא דמועלין בו, אבל היכא דשחט בלילה וזרק ביום, דאיכא למימר כיון דשחט (במקום) [בזמן] שאינו ראוי אינן כלל לשם עבודה, אפי' הכי מועלין בו, דכיון דזרק זריקתו ביום אכתי קדושתן עליהם, ולא מיבעיא היכא דשחט בלילה וזרק ביום דעיקר עבודה ביום הוא, אלא אפי' שחטה ביום וזרק בלילה, דקעביד עיקר עבודה בלילה בזמן שאינו ראוי להקרב' אפי' הכי מועלין דאמרינן לא נפיק מקדושתיה מפי' יב"ם, אבל נראה לפרשה כמו שהוא כת' בספרים דקתני שחט ביום וזרק בלילה כו', לא מיבעיא היכא דשחט' בצפון (וזרק) [וקיבל] בדרום דכיון (דהיום) [דביום] מיהת קעביד דמועלין אלא אפי' היכא דשחט ביום וזרק בלילה דעיקר עבודה בלילה אפי' הכי מועלין, והא דקתני בלילה וזרק ביום, לאו דווקא, דהשתא שחט ביום וזרק בלילה דעיקר עבודה בלילה כל שכן איפכא, אלא איידי דתני ריש' תנא סיפא. חוץ לזמנו, חישב בשעת שחיטה על מנת לאוכלו ליום (שלישי) [שני], ויש בו בהכרת, חוץ למקומו, על מנת להקטיר חוץ לקלעים, ואינו בהכרת כדמוכח בזבחים [כ"ז ע"ב], ולא מיבעיא היכא דשינה מקום שחיטתו וזריקתו כיון דלא פיגל דמועלין אלא אפי' הני דהוי פיגול דס"ד דנפקין מקדושתן לגמרי ושוב אין מועלין קמ"ל דלא נפקי כו'.
שעת היתר, שהיה ראוי לאכל לכהנים, אם לאחר כן נפסל כהן שאכלו אינו מועל, דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. שלנה כו', כדמפר' [בגמ'] דפליגי עלה, ואיכא דפרי'[ש] כגון שנזרק הדם כראוי, והך לנה שלן הבשר או נטמאת או שיצאת חוץ לקלעים, כיון דבשעת זריקה הוי הבשר ראוי לאכילה שוב אין מועלין, ואי' דמפ'[רש] שלא נזרק הדם אלא נתקבל בכלי הראוי והך לנה שלן ולא נזרק, דכיון דהיה ראוי ליזרק דנתקבל בכלי הראוי חשוב כנזרק, דאמרי' כל העומד ליזרק כו', קודם שנטמא או שיצא הוה ליה שעת היתר לכהנים אין מועלין.
גמ'. נפקי מידי מעילה, בתמי' דהא מיהת במקום קדוש שחיט להו, לענין קדשים קלים, כדגרסי' [זבחים נ"ה ע"א] שחיטתן בכל מקום בעזרה, ופשיט דמועלין.
דבר תורה, דכת' [ויקרא ה'] נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי יי, וכיון שמתו לא קרינא בהו קדשי יי. לגבי דרום, היכא דנשחטו בדרום. כמאן דחנקינון, דשחיטה לא חשיבא וכמאן דמיתו דמי ולא לימעל בהו קמ"ל. למה לי כו', דהא שמעינן מינה דכל כמה דשינה מועלין בהן. הכי גרסי' ואי תנא הכי הוה אמינא יממא זמן הקרבה אבל שחטן בלילה וזרק ביום דליליא לאו זמן הקרבה אימ' לית בהו מעילה ואי תנא זה משום דזריקה ביום אבל איפכא כמאן דחנקיהו כו', פי' זה ללישנא קמא גרסי' במתני' אבל ללישנא הכתוב כן ראה הכתוב. למה לי, פי' למאי חזו, בשלמ' שאר קדשים אע"ג דשינה בהו לעניין מקום אכתי בקדושתייהו קיימא אלא חוץ לזמנו כו' כיון (דפלגינהו) [דפגלינהו] פרשה קדושייהו ואמאי מועלין. הואיל ומרצין, דלא מקבע פיגול עד שיזרוק הדם, דכת' גבי פיגול [ויקרא ז'] אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה, וכת' [שם כ"ב] מיום השמיני והלאה ירצה, ואמרינן [זבחים כ"ח ע"ב] מה הרצאת כשר לא הורצה עד שיקרבו כל מתיריו, פי' עד שיזרוק הדם, אף הרצאת פסול לא הוקבע פיגול עד שיקרבו כל מתיריו, דלא הוי פיגול עד שיזרוק הדם, והואיל וכן עליה כולי קדושה דלא הוי פיגול עד שעת זריקה להכי מועלין בהן ואשכחן חוץ לזמנו דהיינו פיגול דחייב כרת דכת' אם האכל וגו', דאי ס"ד באכילה כתי' דאם אכלו ביום השלישי דהוי פיגול דבפיגול אכילה משתעי קרא אם כן מאי דכת' המקריב אותו לא יחשב, דמשמ' עדיין אינו קרב, אלא ודאי הכי קאמ' קרא דאם האכל וגו', אם כן שחטו על מנת לאכלו חוץ לזמנו נפגל במחשבה דלאלתר כי הקריבו ואכלו אפילו בזמנו הוי פיגול ולא [י]חשב לו, חוץ למקומו מניין דהכי נמי לא תקבע פיגול עד שיזרוק הדם, דהא איתקוש להדדי דבחד קרא כתיבן, כדגר' התם [זבחים כ"ה ע"ב] ביום השלישי לא ירצה זה חוץ לזמנו, פיגול יהיה זה חוץ למקומו, והנפש האוכלת ממנה עונה תשא אחד ולא שנים, דלא מחייב כרת אלא אחוץ לזמנו, ואלמא דתרוייהו מרצין לפיגולן, וכך מפר' להו בשחיט' קדשים.
<h2>דף ב:</h2>
עלו, כולהו משונים הנך דתני במתניתין, על גבי המזבח. מהו שירדו, כלומ' מהו שיקדשם מזבח כשאר פסולי המוקדשין דאמרינן [זבחים פ"ג ע"א] המזבח מקדש הראוי לו, דהא אינן עומדין אלא לישרף כדאמרי' התם כל שבקודש פסול באש ישרף. אליבא דר' יהודה כו', פלוגתא היא בזבחים [פ"ד ע"א] בפרק המזבח מקדש דקתני, ר' יהודה אומ' זאת היא העולה [ויקרא ו'] הרי אילו [ג'] מיעוטין פרט לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצת חוץ לקלעים דמה אם עלת תרד. לא פליגי, דודאי תרד, והשתא דלא שינה ממקומה אלא מדמים אמרת תרד, גבי מתניתין דשינה ממקומה לא כל שכן. אליבא דר' שמעון, דפליג עליה דר' יהודה, דאמ' לא תרד, דקתני [זבחים פ"ד ע"א] ר' שמעון אומ' זאת תורת העולה ריבה תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו, דלפי שהיה פסולו בקודש, לאחר שנשחטה, שוב לא תרד, שר' שמעון אומ' כל שהיה (כל) פסולו בקודש כלומ' בדבר הראוי להקריבו על גבי המזבח, הקודש מקבלו, ומפר' התם דפסולן בקודש כגון [שנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים והלן והיוצא והטמא] נשחט חוץ למקומו וחוץ לזמנו ושקבלו פסולין ושזרקו את דמן והוא הדין לניתנין למעלה שנתנן למטה והניתנין למטה שנתנן למעלה, אלמא דסבר ר' שמעון דאם עלו לא ירדו, ורב יוסף דאמ' בהני דמתניתין לא ירדו אית ליה כר' שמעון, דהכי נמי לימא בהני דמתני' דהוי פסולו בקודש. ורבה אמר לך כו', וכדפרשינן התם [זבחים שם] בברייתא לבתר פלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון, ובהכי אמ' ר' שמעון לא ירדו דלא נפסלו אלא בנתינת דמים ומכל מקום שחטן וקיבל דמן בצפון לא הוי שינוי לא בשחיטה ולא בקיבול דמים, אבל שינה בשחיטתן דשחטן בדרום דשחיטתן לאו כלום אפי' ר' שמעון מודה. בשלמא לרב יוסף ניחא, דכיון דאם עלו לא ירדו להכי קתני דמועלין דאכתי יש עלייהו קדושה, אלא לרבה מאי קדושה דמועלין. מאי מועלין מדרבנן, אבל מדאורייתא אין [מועלין] דהא לית בהו קדושה. דאוריתא משלם חומש, וקרבן מעילה, אבל מעילה דרבנן לא משלם אלא קרן, דהוה ס"ד דאפילו בקרן לא ליחייב, דאיכא למימר מאי גזל מיניה דהקדש דהא לא חזי להקרבה קמ"ל, אבל קרבן מעילה לא מייתי כל עיקר משום דלהוו חולין ששחטן בעזרה, וכיון דלא מייתי קרבן לא משלם חומש. הכא נמי מדרבנן, דהני קדשים ששחטן בדרום כמאן דחנקינון ויצאו מידי מעילה דאוריתא לידי מעילה דרבנן, וקא מהדר הואיל ומוקמת למתניתין דתני להו כמי שנחנקו. אע"ג דתנינא, מילתא דשמעינן במתניתין אשמעינן עולא בתמי'. ס"ד [אמינא] הכא, במתניתין הואיל ושחטן אע"ג דלשריפה קיימי מ"מ שחוטין הן ולא בדילין מנהון ואיבעי לך למיגזר דלימעלו בדרבנן כי היכי דלא ליתי לאיתהנויי מנהון. הואיל ובדילין מנהון, דהרי הן כנבילה.
מתו נמי תנינא, דמועלין מדרבנן בהן. כשהיא חיה, בבעלת מום קאי, דקתני התם [לקמן י"ח ע"א] השותה בכוס של זהב של הקדש כיון שנהנה בשוה פרוטה מעל, אבל בקורדום של הקדש אינו חייב עד שיפגום, כלומר דכל מידי דאתי לידי פגימה כגון קורדום דודאי אם חותך בו נפחתה אינו חייב עד שיפגום, ומידי דלא אתי לידי פגימה כגון שותה בכוס של זהב כיון שנהנה שוה פרוטה מעל, ואילו הכא אי הוה מיירי בחטאת תמימה אפילו לא פגם נמי הויא ראויה לאותו קרבן עצמו, אלא מדקתני לא מעל עד שיפגם, אלמא בחטאת בעלת מום קמיירי (לעומדת דמים) [שעומדת לדמים] ובת פגימה היא שיכול לפוגמה מן הדמים דומיא דקורדום, ולהכי לא מעל עד שיפגום ויעשה מלאכה בו. וכשהיא מתה, חטאת זו בעלת מום דלא קיימא השתא לדמים דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, כיון שנהנה בו שוה פרוטה דהאכיל לכלבו מעל, דהוה ליה כשותה [ב]כוס של זהב, קתני מהת וכשהיא מתה מעל, והוא הדין לקדשים, ש"מ דקדשים שמתו מועלין בהן מדרבנן, ומילתא דתנינא למה אשמעינן עולא.
<h2>דף ג.</h2>
ומתרץ הא ודאי לא תנינא דחטאת לאו דומיא דקדשים היא, דסד"א הואיל וחטאת לכפרה אתא מיבדיל מיניה, ולא ליגזר ביה מעילה כבשאר קדשים ואפילו בלא שום גזירה לא אתי למיהני מיניה קמ"ל, ואית דמפרשי מתו נמי תנינא, דלא מחייב איניש על קדשים שמתו מעילה אפילו מדרבנן דתנן הנהנה וכו', ודייק הכי טעמא דחטאת דחמירא ואתיא לכפרה להכי מעל מדרבנן אם נהנה ממנו שוה פרוטה כשהיא מתה, אבל שאר קדשים, דלא חמירי כגון קדשים קלים, וקדשי קדשים כגון עולה ואשם, דלא אתו לידי כפרה, לא מעל אפילו מדרבנן, דאי איתה דבכל הקדשים הויא מעילה מדרבנן מה גרע חטאת משאר קדשים, אלא ודאי בחטאת איכא מעילה ולא בשאר קדשים וקשיא לעולא. מי אית ביה מעילה, מדרבנן. חטאות המתות, כגון חמש חטאות דגרסינן בתמורה [כ"א ע"ב], דמכניסות אותן לכיפה ומתות מאליהן לשם. ומעות ההולכות לים, דהיינו דומיא דחטאת המתה, כגון שהפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש אחרים תחתיהן ולאחר שנתכפר מצא את אילו הולכין לים המלח דאין להם שום תקנה. לא נהנין, ואפילו מדאוריתא. ולא מועלין, ואפי' מדרבנן, היכי [ד]אית ליה חטאת שמתה [לית בה] מעילה אפי' מדרבנן. אמרי חטאות המתות, הואיל והקצן למיתה דהכניסן לכיפה מן חייהון בדילי אינשי מנהון לא כל שכן לאחר מיתה, וליכא למיגזר בהו מעילה, לאפוקי היכא דמחייה לא בדילין מיניה.
חדא מיגו חדא, כלומר דמחדא לחוד לא מצי לאותוביה ולא מתרתי מצי לאותוביה אלא הראשונה מלמדת על השנייה והשנייה מלמדת על השלישית, דגרסינן התם בשחיטת קדשים [זבחים ס"ו ע"א] בפרק חטאת העוף, חטאת העוף שעשאה כמעשה חטאת לשם חטאת כשירה, דהיינו כדרכה, עשאה כמעשה חטאת לשם עולה כעולה לשם חטאת, ומדקתני התם בגמרא [שם ס"ו ע"ב] דבשינוי מליקה מיירי, וקתני, בסיפא התם, וכולן אין מטמאין בגדים אבית הבליעה, דאע"ג דשינה בהו לא נפקי מקדושתייהו דלהוו כנבילה וקיימו בקדושתייהו, ומועלין בהן, כבשאר קדשים, חוץ מחטאת העוף שעשאן למטה, כמצותה דשוב אין מועלין בו (ואין) [דאין] דבר שנעשית כמצותו ומועל בו. וקתני [שם ס"ח ע"ב] סיפא זה הכלל כל שפסולו בקודש, כגון שינוי מליקה דקתני לעיל מיניה, אינו מטמא בבית הבליעה וכל שאין פסולו בקודש, כגון נקטעה ידו או נסמית עינו קודם שהוקדש דמעולם לא חלה עליו קדושה גמורה דעכשיו מקריבן. מטמא בגדים אבית הבליעה, דנבילה היא. וקתני כל שהיה פסולו בקודש, כגון שינוי מליקה. אם עלתה לא תרד, והכא נמי לא שנא דהא א"ר שמעון בההוא פרק [שם פ"ד ע"א] כל שפסולו וכו', מיירי בשינוי שחיטה, דאע"ג דמשמ' דאנשפך דמה ולן ויצא קאי, אפי' הכי לא מיירי אלא בשינוי שחיטה דנשחט בלילה וכדאמרינן לעיל חטאת העוף בשינוי מליקה, דב[ב]המה ליכא מליקה אלא שחיטה, אלמא דבשינוי קודש א"ר שמעון אם עלת לא תרד.
ובהך דפליגי רבה ורב יוסף פשיט' לר' אליעזר, דקים ליה כחד מינייהו אלא לא ידעינן כמאן.
עולת במת יחיד, כלומ' שנדר להקריב עולה בבמת יחיד בשעת היתר הבמות והכניסה לפנים מהקלעי' בבמה גדולה בקלעי משכן.
<h2>דף ג:</h2>
קלטתו מחיצה לכל דבר, כלומר היה מקריב בבמת יחיד לא מיפסיל משום יוצא ושינוי מקום, כדאמרינן בתורת הכהני' [ויקרא א'] צפונה לפני יי ואין צפונה בבמה, ואע"ג דהדרא מתחילה לבמת יחיד, כיון דחזר והכניסה לפנים מן הקלעים כבמה גדולה, חשבינן ליה כאילו הדירה מתחלה לבמה גדולה ומפסלא ביה יוצא ושינוי מקום. ובעי ר' אלעזר, התם [זבחים קי"ט ע"ב] בעלת עולת [במת] יחיד על גבי המזבח בבמה גדולה לאחר שיצת או לאחר ששינה מקום בשחיטתה דשחטה בדרום. מהו שתרד, מי אמרינן הואיל והדירה בבמת יחיד שאין שם דין צפון נוהג כדפרי'[שית] השתא נמי לא מיפסלא ולא תרד, ומדקא מיבעיא ליה בעולת דבמת יחיד אלמא בהנך דמתניתין שהקדישן מתחלה להקריבן לפנים פשיטא ליה אי כדרבה אי כדרב יוסף היכי דנשחטה בדרום, (דאי) [ודחי] לא פשיטא ליה ור' אלעזר נמי קמבעי ליה לההוא דרבה ורב יוסף. בחדא מיגו חדא דעד כאן לא אמ' רבה התם דאם עלו ירדו, אלא משום דכתחלה נתקדשה להכניסה לפנים ואיכא למימר דמחיצה כתיקנה פסלה, היכא דלא נעשית כתיקנה דשחטה בדרום, כלומ' בקדשים שנתקדשו כראוי קלטי מחיצה להקדישם קדושה חמורה שאם שינה בהן ושחטן בדרום מתוך הקדושה שבהן נפסלו וירדו. שלא כתקנה, אבל קדשים שלא נתקדשו כראוי כגון הך עולת במת יחיד דלא כתיקנא דלא נתקדשה לבמה גדולה מתחילה ואימ' דלא מיפסלא ואם עלתה לא תרד.
מחיצה כתיקנה, כגון הנך דמתניתין. קלטה, להקדישה למזבח ולהכי לא תרד. אבל שלא כתיקנה, כי הא דבעינא דהוי מחיצה שלא כתיקנה, כלומ' דבאתה בתוך מחיצה בשלא נתקדשה כתקנה אימ' דלא קלטה, קדושה למזבח ואם עלתה (לא) תרד, תיקו.
זריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה, והא דקתני במתניתין [ז' ע"ב] גבי קדשי הקדשים דכיון שנזרק דמן שוב אין מועלין בבשר, שהרי נעשית מצותו, הני מילי דנזרקה כהילכתה, אבל היכא דפיגל קדשי קדשים כגון ששחטו על מנת לאוכלו [חוץ לזמנו או חוץ למקומו] ונזרק הדם לא אמרינן דהזריקה חשובה כך שתהא מוציאה לקדשי הקדשים מידי מעילה, וקתני נמי [ז' ע"ב] גבי קדשים קלים דכיון דנזרק הדם מביא הדם לאימורין לידי מעילה דלאחר זריקת דמים מועלין באימורין, והני מילי היכא דלא הוי פיגול בקדשים קלים וזרק דמן [בהכשר אבל אם פיגל בקדשים קלים וזרק דמן], הרי זריקה [זו] לא חשיבא שתביא האימורין לידי מעילה.
לפנים, מחומת עזרה, ואית דמפר' מחומת בית פאגי. ולחמה חוץ לחומה, לענין תודה, למר כדאית ליה למר כדאית ליה. לא קדש הלחם, דכת' [ויקרא ו'] והקריב על הזבח וגו', ודרשינן על בסמוך ואפי' אחת חוץ לחומה פסולה דבעינן כולן [בתוך החומה]. שלא קרמו, מיירי כגון דקאי בפנים. לא קדש, דבעינן לחם כדכת' [ויקרא ו'] בקרא, ואינו קרוי לחם עד שיקרמו כדאמרי' [שבת י"ט ע"ב] לגבי שבת עד שיקרמו פניה מבעוד יום. שחטה לאוכלה חוץ לזמנה [וחוץ למקומה] קדש הלחם, ומועלים ותודה היינו קדשים קלים, ואע"ג דמיפגלא קדש כמאן דלא מיפגלא. אלמא פיגול כו', ותיובתא דרב גידל. כי אתא לקמיה דר' אבא [וכו'], מאי קושיא דפריך שחיטת פיגול אזריקת פיגול, מי דמי, וודאי שחיטת פיגול כיון דלא קבעא פיגול דפיגול אינו עד שיקרבו כל מתיריו, ומשום הכי קדש הלחם דמאי דפיגל בשחיטה לאו כלום, ורב גידל כי קאמ' [בזריקה] דההוא פיגול הוי פיגול גמור.
והאמ' עולא, בזבחים [מ"ג ע"א]. קומץ פיגול, שפיגל בקמיצה והעלהו לקומץ על גבי מזבח ומשלה בה האור יפקע בה פיגולו ואם ירד מעל גבי המזבח יעלה כשאר (כשרים) אברים [כשרים], והוא הדין לאברי פיגול שהעלן על גבי מזבח דכיון דמשלה בהן האור יפקע פיגולו, אלא (פיגול) קומץ [פיגול] איצטריכא ליה דהוה אמי'[נא] הני מילי דפיגולן יפקע אבר דמיחבר משום דמשלה האור במקצתן כמאן דמשלה בכולו דמי, אבל קומץ דאיפרתי (לה) [לא] להכי אשמעינן דאע"ג דמיפרת פקע פיגולו וכל שכן באברי פיגול, והתם בזבחים מפר' טעמ' אם אחרים וכו', קתני מיהת קומץ פיגול, אלמא דמקבע פיגול בקמיצה, דקמיצה דמנחות קיימא (במקום קייומא) במקום שחיטה דזבחים, דקיימ' לן [זבחים י"ג ע"ב] ד' עבודות בזבחים שחיטה קבלה הולכה זריקה וכנגדן במנחות ד' קמיצה הנחה הולכה הקטרה, ובפיגול (קמיצת) [קמיצה] פיגול גמור, הכי נמי פיגול דשחיטה, והדרא קושיא לדוכתי' דקתני בפיגול דשחיטה קדש הלחם אלמא פיגול גמור מייתי לידי מעילה, ותיובת' דרב גידל, ואי קשיא היכי מצי אמ' קומץ פיגול והא תנינן התם [זבחים מ"ב ע"ב] אילו דברים שאין [חייבין] עליהם משום פיגול הלבונה והקומץ כו', תריץ דלא קאמ' אלא לגבי חיובא דאינשי דלא מחייבי כרת על שמפגילן אבל אינהו גופייהו מתפגלין ואסירי להקרבה. א"ל איסורא הוא דמייתי לידי פיגול, הא דקתני קומץ פיגול, לא קאמ' דכי פיגל בקומצה איקבע לה כפיגול גמור, אלא קאמ' דפיגל בקומצה דאמ' בשעת קמיצה על מנת לאכל שירים או להקטיר קומץ חוץ לזמנו אותו איסור מביאו לידי פיגול גמור דלאחר שיקרבו כל מתיריו דזה אחר הקטרה איקבע ליה פיגול, אבל איסור מביאו לידי פיגול מעיקרא לא, וכדאמרינן לעיל [ב' ע"א] הואיל ומרצין לפיגולן, דאקמיצה לחוד לא מיפגלא, והוא הדין שחיטה לחוד, הילכך לגבי הני קתני גבי תודה קדש הלחם.
<h2>דף ד.</h2>
אם אחרים מביאין, השירים, במחשבה לידי פיגול, דקומץ לחודה הוא עצמו לא כל שכן, ואמרי התם [זבחים מ"ג ע"א] מאי קאמ' הכי קאמ' אם אינו מתקבל היאך מביא שירים אחרים לידי פיגול, כלומר [אם] אין הקומץ מתקבל על גבי המזבח, שאין הקטרתו הקטרה, היאך יכולים לפגל שירים דאסורין באכילה, אלא וודאי מתקבל ולהכי אלים להביא שיריים לידי פיגול, קתני מהת אם אחרים וכו', אלמא דקמיצה לחודה קבעה בפיגול וכן שחיטה לחודה, והדרא קושיא דקתני קדש הלחם.
א"ל רבינא לרב אשי, מי לא אשכחן שחיטה קבעה בפיגול. והאמ' אילפא, בפ' כל הזבחים שקיבל [זבחים כ"ט ע"ב]. מחלוקת, דר' יהודה ורבנן, דתנן התם [שם] (לאוכל) [לאכול] כזית בחוץ כזית למחר ופליג ר' יהודה זה הכלל אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת (זמן) [המקום] פיגול וחייבין עליו כרת כו', ומפר' אילפא בגמר' מחלוקת בשתי עבודות כגון דאמ' הריני שוחט, על מנת לאכל כזית מהבשר חוץ לזמנו, ובהא פליגי, ר' יהודה סבר אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום דבסימן ראשון חשב חוץ לזמנו ובשיני חוץ למקומו חייבין עליו כרת, דהא דקא חשיב בעבודה אחרת חוץ למקומו לא חשיב ליה עירוב מחשבות דעבודה הראשון עיקר, ואם מחשבת מקום קדמה למחשבת הזמן פסול ואין בו כרת דהא הוי עירוב מחשבות הואיל וחישב מקום תחלה, ורחמנא אמ' לא יחשב, מלמד שמחשבות מוציאות זו מזו, וחכמים אומרים זה וזה פסול ואין בו כרת, דקסברי רבנן דעירוב מחשבות הוי חוץ לזמן וחוץ למקום בזבח [אחד] אפי' בכמה עבודות פסול ואין בו כרת לא שנא קדם מקום ולא שנא קדם הזמן, להכי לא מצינן לאוקמי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן בשתי עבודות כגון שחיטה וקבלה והולכה וזריקה דבחדא חשיב חוץ למקומו, דכולי עלמא אפילו ר' יהודה מודה דהוי עירוב מחשבות ופסול ואין בו כרת ולא שנא קודם זמן למקום או מקום לזמן, מ"מ לטעמיה דר' יהודה אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום הוי פיגול בשחיטה, ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר' יהודה דלא הוי פיגול אלא היכא דאיכא עירוב מחשבות, אבל היכא דליכא דאמ' חוץ לזמנו לחוד דכולי עלמא הויא פיגולא, אלמא דאיקבע פיגול בשחיטה, וקתני קדש הלחם, וקשייא לרב גידל. הא כגון דאמ' הריני שוחט סימן כו', לאו מגמרא הוא, דהתם בפרק כל הזבחים [זבחים כ"ט ע"ב] לא גמירנא אלא מחלוקת בשתי עבודות אבל בעבודה אחת כו', אבל הכא דייק ליה ופירושא בעלמא הוא. אמ' לך רב גידל לעולם פיגול דשחיטה לא הוי פיגול גמור והכא איירי דפיגול נמי בזריקה ולכי זריק איגלאי מילתא למפרע אי בעבודה (אחרת) [אחת] כו', דאי חזינן דפיגל בזריקה דאמ' הריני זורק חוץ לזמנו וחוץ למקומו איגלאי מילתא למפרע דדעתיה לאקבועיה בפיגול גמור דהא דחישב בשחיטה ב' עבודות הוה ולר' יהודה הוי פיגול גמור דליכא ערוב מחשבות דמתוך מעשיו נכרת מחשבתו דכשפיגל דפגליהו בשתי עבודת דבזריקה נמי מפגל ליה כדי שיהא פיגול גמור, אבל אי שתק בזריקה [לא] בעי לפגולה, ובזריקה הויא פלוגתיהו.
אי הכי, דמוקמת לה להא דאילפא [לכי זריק] הכי נמי אוקמיה לההיא דתודה לכי זריק דפיגל נמי בזריקה, והשתא פרכי' דהואיל ופיגל בזריקה מאי קדש לאו לחייבו במעילה, דזריקת פיגול מייתי לידי מעילה וקשיא לרב גידל. ליפסל, שהלחם פסול וטעון שריפה אבל מעילה ליכא עד שיזרק הדם.
לאו אע"ג דאיזריק דם, דקתני הפיגול היינו דפיגל בזריקה וקתני דמועלין בו דזריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים כדרב גידל. מאי למימרא, פשיטא, מתניתין היא דקתני במתניתין קדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין בהן ובאמוריהן. אלא לעולם דזרק, ואפי' הכי לא מסייעא ליה דכי תניא ההיא בעולה, דמועל בה בין לפני זריקה בין לאחר כדאשכח' במשנ' חטאת העוף [ט' ע"א]. אי בעולה כו', אלא ודאי בחטאת מיירי.
<h2>דף ד:</h2>
ועוד, סיפא נמי דייק' דבחטאת מיירי. דקתני לן דמה כו', אי אמרת בשלמא סיפא בחטא' שפיר, הא קמ"ל דאין זריקת לן מועיל בחטאת (מוציא) [להוציא] מידי מעילה והוא הדין לזריקת פיגול כדרב גידל. אלא אי אמרת בעולה (נימא) [צריכא] למימר, דלן דמה אע"פ שחזר וזרקו מועלין בו, הא אפילו לא לן דמה [ו]נזרק כראוי מועלין בה דכולה כליל. סיפא מסייעא ליה, דמיירי בהדיא אחר זריקה וקאמ' דאין זריקת לן מוציא מידי מעילה, מי לימא הואיל וכו'. וסיפא ודאי מסייעא ליה וכו', בתמי', דילמא זריקת לן הוא דאין מוציא מידי מעילה אבל זריקת פיגול שמה זריקה ומוציא. ומהדר ליה ומאי שנא, כלומ' מה שינוי יש בין זריקת לן לזריקת פיגול דודאי דין אחד להם ומסייעא ליה, אמרי לא דמי דהלנה דקא עביד כו', דהואיל דמשום עצלותו הוא שלא זרק, (וקודם) [וגורם] הלנה חשיב לה כאילו עביד בידים להכי דינא הוא דלא מהני ליה זריקה, אבל מחשבת פיגול דלא עביד כו', דמחשבה אינה כמעשה (כו') אימא דמהני ליה זריקה לאפוקי מידי מעילה ודלא כרב גידל.
לא דלא זרק, ובמאי פיגל בשחיטה. אדתני סיפא הפיגול בקדשים קלים [אין מועלין ליפלוג ברישא], אלא מדלא פליג הכי ברישא ש"מ דאעג"ב דזרק מיירי ומסיעא ליה. סיפא ודאי, דקתני הפיגול בקדשים קלים [אין מועלין בו]. מסייע ליה, סיפא ודאי קתני מסייע ליה דקתני נמי ואינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים. מסייעא ליה נמי רישא, נמי ודאי מסייע ליה דאמרינן דמיירי בזורק, דאי איתה דבלא זרק מיירי כדאמרינן ודקא דייקת אבל זרק מאי הכי נמי סיפא דקתני כו' ליפלוג ברישא. אין הכי נמי דמצי לאיפלוגי אלא סיפא בקדשים קלים, אין מועלין. פסיקא ליה, דבין לפני זריקה ובין לאחר זריקה אין מועלין, משום הכי תנינא ליה טפי מההיא הפלגה דרישא, דלאו מילתא פסיקא ליה הואיל ולפני זריקה מועלין ולאחר זריקה אין מועלין, ורישא קשיא לרב גידל, והיינו דאמרינן במסכת מנחות [מ"ז ע"ב] הא איתותב רב גידל.
ראה מה אתה שואלני, שתשאל לי דבר עיקר. ושאלו למחר, הא דאמרינן במתניתין כל שהיתה לו שעת הכושר היתר לכהנים אין מועלין, במאי היתר קאמ' דנפקא מידי מעילה. היתר שחיטה שנינו, דכיון דנשחטה כתיקנה קרינא ביה דאית ביה היתר אכילה לכהנים ומיכן ואילך אין מועלין בה אע"ג דשוב נפסלה.
<h2>דף ה.</h2>
או היתר זריקה שנינו, דאע"ג דנשחט כראוי לא קרינא שעת היתר לכהנים עד שיקבל הדם כראוי, ואע"ג דשוב פיגל בזריקה, קרינא ביה היתר דאמרינן כל העומד ליזרק כזרוק דמי. א"ל בר קפרא מאי דקבעית הוי פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן. היתר אכילה, דלא קרינא ביה היתר לכהנים עד שיזרוק הדם כראוי ויהא הבשר ראויה לאכילה ואעג"ב דשוב נפסלה הבשר כגון שיצאת או נטמא אין מועלין בו. לא דייקא מתניתין כו' דהתנן שלנה [וכו'] מאי לאו דלן דם, בכוס, דעדיין לא נזרק אלא בכלי נתקבלה. וקתני אין מועלין, דכל העומד ליזרק כזרוק דמי, וש"מ היתר זריקה שנינו. אבל דם איזריק, בהיתר. ומשום הכי קתני כו', דהיינו היתר [אכילה] כר' יוחנן. ולמה לי עד דאיכא תרתין, קבלוה פסולין וזרקוהו טמאין פסולין בקבלוהו פסולין סגי דנפסל. אלא דקבלוהו פסולין וזרקו כשירין, ומשום הכי מועלין בו דקבלה בפסולין הואי שלא היה לו שעת [היתר] זריקה, וטעמ' דקבלוהו פסולין, הא קבלו כשירין אע"ג דזרקו פסולין אין מועלין בו דמשעה שקבלוהו כשרין היה ראוי לזריקה, וש"מ היתר זריקה שנינו.
אי ס"ד איכא לאיפלוגי כו', דאיכא חילוק בין קבלוהו פסולין וזרקוהו כשירין לקבלו כשירין וזרקו פסולין. הא דתנן התם, במס' זבחים [צ"ב ע"א]. חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, בשניתז מדם על הבגד, דהא כת' [ויקרא ו'] אשר יזה מדמה על הבגד תכבס, בחטאת כשירה כת' ולא בפסולה. בין שהיתה לה שעת הכושר, למר כדאית ליה היתר שחיטה, ולמר כדאית ליה היתר זריקה, ולמר כדאית ליה היתר אכילה. ונפסלה שלנה, דמה או בשרה. קרי כאן אשר יזה מדמה ולא שכבר הוזה, כלומ' אשר יזה אותו דם העומד ליזרק דעדיין לא נזרק הוא כשנותז ממנו על הבגד או קודם זריקה או בשעת זריקה טעון כיבוס ולא שכבר הוזה ממנו על גבי מזבח או נפל מן השירים על הבגד לאחר זריקה אין צריך כיבוס, הואיל וכבר נזרק בין על ידי זריקת כשירין בין על ידי פסולין, דהכי תני לה בהדיא במס' זבחים [צ"ג ע"א] אין טעון כיבוס אלא נתקבל בכלי וראוי להזייה. אלא לאו דוקא דהוא הדין נמי קבלו כשירין וזרקו כשירין, [וכי תימא אמאי תני ושיקבלו פסולין וזרקו] מאי טעמא אתנייה, אגב דתני פסול דנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו תני נמי שקבלו פסולין ושזרקו פסולין.
<h2>דף ה:</h2>
הכא נמי, הך קבלו פסולין וזרקו דמתניתין לאו משום דווקא קתני לה, ואימא לך דליכא חילוק בין קבלו פסולין וזרקו כשירין ובין קבלו כשירין וזרקו פסולין כי היכא דליכא חילוק הכא בין קבלו פסולין וזרקו פסולין ובין קבלו כשירין וזרקו כשירין ולא תידוק מהתם דהיתר זריקה שנינו. למה למתני לי תרתי, כלומ' דאילו לא הוה תני אלא בחד דוכתא הוה אמינ' כדקאמ'[רת] השתא דתני בב' דוכתיה ודאי כולי האי לא הוה תני תנא מילתא דלאו [דווקא]. אלא לעולם דמעילה דוקא, וכדפרישית לעיל [ה' ע"א] דקמ"ל דהיתר זריקה שנינו, והא דגבי חטאת ודאי לאו דוקא. והא קמ"ל, הא דתני שקבלו פסולין ושזרקו פסולין ולא קתני קבלו כשירין וזרקו כשירין משום דאתא לאשמועינן דפסולין עושין שירים, דאע"ג דקבלו הדם בשני כוסות, דקיבל פסול תחילה קצת הדם וזרק פסול, והדר קיבל כשר קצת דם שנשאר וזרקו כשר, לאו כלום היא ההיא קבלה וזריקה דכשר, דאע"ג דניתז מדמה על הבגד בין קבלה לזריקה דכשר לאו כלום הוא ואין טעון כיבוס, משום דפסול דקיבל וזרק קצת דם שיצא ראשון עשהו שיריים לקצת דם שיצא אחרון, דלא חשיב מידי שיהא טעון כיבוס, אלא דינו כשאר שיריים של פסול ונשפך לאמה ולא ליסוד, והדתנן בזבחים [ל"ב ע"א] וכולן שקיבל דמו חוץ לזמנו [וחוץ למקומו] אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, ההוא דחישבו פסול בקבלה חוץ לזמנו או חוץ למקומו דמחשבת פיגול דפסול אין עושה שיריים ליפסל, אבל כשחישב כשר בקבלה חוץ לזמן וחוץ למקום אע"פ שיש לו עוד בצוואר דם הנפש לא יחזור הכשר ויקבל דמחשבה דכשר פוסלת שיריים. והיכי אמרת דפסול עושה שיריים. והא בעא מיניה ריש לקיש כו', בפרק כל (הזבחים) [הפסולין (זבחים ל"ד ע"א)] תנינא. וא"ל אין לך דבר שעושה שירים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, כלומ' משום פסול אינו עושה שיריים דאם קיבל פסול וזרק וקבל כשר וזרק הוי מעשה דכשר עיקר, ואם הוזה קודם זריקת כשר על הבגד טעון כיבוס דשירי פסול לאו שיריים נינהו לפסול דם שבצואר בהמה, חוץ מחוץ לזמנו וחוץ למקומו דאם פיגל בזריקה ואמ' הריני זורק על מנת לאכלו [חוץ לזמנו או חוץ למקומו] שירים דידיה הוו פסולין, דכיון דאית ליה בחוץ לזמנו וחוץ למקומו גבי פיגול דאמרי' דחשיב עבודה דלא איקבע לפיגול עד שיזרק הדם, ואלמא דחשיבא ההיא זריקה למיקבעיה בפיגול כפסול, וכיון דחשיב לגבי פיגולא חשיב נמי לגבי שירים, דאפילו בא אחר וזרק אותן שיריים שבצוואר בסתם שלא לשם פיגול לאו כלום נינהו דאם הזה מדמה בנתיים על הבגד אין טעון כיבוס. לא אפי' פסול, דהכי קאמ' אלא חוץ לזמנו ופסול נמי. אין לך דבר שאינו מרצה בצבור כו', שלא מצינו שום דבר שלא יהא רצוי בציבור כגון בעל מום וזר שעושה שירים. אלא חוץ לזמנו, שאעפ"י שפוסל בקרבן ציבור עושה שירים ליפסל. אבל טמא איתיה בצבור, דכת' [במדבר כ"ח] במועדו, ואפי' בטומאה מעשה (דידהו) [דידיה] הוי [מעשה ועושה שיריים. פסול דלא ליתנהו בציבור, כגון בעל מום וזר. והא דקאמר גבי] חטאת הא קמ"ל דפסול עושה שיריים היינו טמא דאיתיה בצבור, דהכא פ(י)רשי'[נן] וזרקו פסולין דהיינו טמאין ואידך בשאר פסולין.
הפיגול, שחשב בשחיטה. לאו דלא זרק, אבל נתקבל בכוס, וטעמ' דפיגול הוא להכי מועלין בו דלא מהניא קבלה דפיגול לאפוקי מידי מעילה, הא לאו פיגול אין מועלין בו מאחר שנתקבל בכוס, וש"מ היתר זריקה שנינו. לא דזרק, דלעולם מועלין בו אפילו לאחר שזרק וטעמ' דפיגול הוא דזריקה דידיה לא חשיב לאפוקי מידי מעילה, הא לאו פיגול דהויא זריקה כשירה מפקא מידי מעילה אלמא היתר אכילה שנינו כר' יוחנן. ומאי לעולם, לשון המשנה קא פריש, בניחותא בעי מאי לעולם, והכא נמי מצי בעי מעיקרא כי מוקים ליה דלא זרק מאי לעולם, אלא סיימיה למילתיה והדר קא בעי ליה. קמ"ל, ממשנה יתירא כדרב, דלא אתי לאשמועינן אלא דהלכה כדרב, ולהכי אמ' לעולם מועלין בו אפילו זרק דזריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה.
<h2>דף ו.</h2>
לן, הדם, כגון שנתקבל היום ולא נזרק עד למחר דהשתא הויא בשר נותר. קודם זריקת הדם מועלין בו, בבשר אם אכלו שוה פרוטה בנותר. אחר זריקת הדם אין מועלין בו, בנותר, והקמ"ל ר' שמעון דזריקת לן מוציאה מידי מעילה כזריקת כשר. קתני מהת לפני זריקה כו', מי לא עסיקינן כגון שנתקבל בכוס מבעוד יום ואי בעי למיזרק מצי זריק, ואע"ג דאיכא היתר זריקה דכל העומד ליזרק כזרוק דמי אפילו הכי קתני דמועלין כו' עד שיזרוק ממש וש"מ היתר אכילה שנינו. לא דקבליה סמוך לשקיעת החמה, והוא אכל הבשר בלילה קודם זריקה לאחר חצות והשתא ליכא היתר זריקה משום הכי מועלין בו. אבל הוי שהות מאי הכי נמי דאין מועלין בו מאי איריא דתני לפני זריקה ולאחר זריקה לתני קודם שקיעת החמה, נתקבל אין מועלין דכל העומד ליזרק כזרוק דמי, אפילו הכי קתני מועלין בו עד שיזרק ממש, ולאחר שקיעת חמה מועלין בו. א"ל הכי נמי קתני, דמאי לפני זריקה כלומ' אם אכלו קודם שיראה לזריקה, דהיינו דנתקבל לאחר שקיעה דאי בעי מיזרק לא מצי זריק, אבל אם לן הדם לאחר שיראה לזריקה דהיינו שנתקבל שכשאכלן כבר היה ראוי לזריקה, דהיינו דנתקבל קודם שקיעת החמה דאי בעי מצי זריק וכל העומד ליזרק כזרוק דמי, ואם אכלו שוב אין מועלין בו דהיתר זריקה שנינו, והאי דקתני לפני זריקה מועלין בו (ו)הכי קאמ' כשאכלו קודם שייראה לזריקה שהוא קיבלו לאחר שקיעת החמה דאכתי לא נראה לזריקה [והיינו] לפני זריקה.
יש פיגול, בשחיטה. מועלין בו, כבשאר קודש קדשים. [לאחר זריקה] אחר שפיגל בזריקה. אין מועלין בו, דזריקת פיגול מוציאם מידי מעילה, ודלא כרב גידל. לאו דהוי שהות כו', כי אידך דפרישית.
מאי לאו דזרק, טעמ' דפיגול, משום הכי אינו יוצא מידי מעילה אע"ג דזרק, הא לאו פיגול הוא אין מועלין בו בתר דזרק וש"מ היתר אכילה שנינו, לאו דלא זרק, אלא נתקבל בכוס ובפיגול לא אמרינן כזרוק דמי, הא לאו פיגול הוא אמרינן כזרוק דמי דהיתר זריקה שנינו. אבל זרק מאי הכי נמי, דבעית למימר דאין מועלין בו, בפיגול דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה, הא שאר קדשים שלא נתפגלו אעפ"י שלא זרק אין מועלין משנתקבל דכל העומד ליזרק כזרוק דמי. מאי איריא תני, סיפא. בקדשים קלים כו', ליפלוג בגווה. כאן לפני זריקה, מועלין בו. א"ל אין הכי נמי דאיבעי ליה לאיפלוגי ברישא אלא סיפא בקדשים קלים איצטריך ליה, דהא קמ"ל דכל לאיתויי [לידי] מעילה, כלומ' כל מילתא דלית ביה מעילה כגון קדשים קלים, כדתנן [ז' ע"ב] בשר קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלין בהן ובאמוריהן ותנן [שם] מייתינן להו על ידי זריקה לידי מעילה, אי ההיא זריקה הויא כתקנה ולא פיגל מייתינן האמורין לידי מעילה ולאו זריקת פיגול. כל לאפוקי מידי מעילה, כגון קדשי קדשים (דאין) [דאית] בהן מעילה ואנן בעינן לאפוקי מידי מעילה. (לפי) [אפי'] שלא כתיקנה, כגון זריקת פיגול. נפקא מידי מעילה, ודלא כרב גידל בין ממתניתין בין ממילתא דר' שמעון דתרוייהו סברי דזריקת פיגול מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים, דאמרינן [והיינו] במנחות [מ"ז ע"ב] הא איתותתב רב גידל.
<h2>דף ו:</h2>
בשר קדשי קדשים שיצא, חוץ לקלעים. לפני זריקת דמים, ואחר כך נזרק הדם. ר' אליעזר אומ' מועלין, ואע"פ שחזר והכניסה קודם זריק', דאע"ג דאמרינן בסמוך גבי קדשי קדשים דלאחר זריקת דמים אין מועלין בבשר, הכא כיון שיצאת חוץ אין מועלת בו הזריקה כלום ומועלין בו כלפני זריקה. ואין חייבין עליו, כרת. משום פיגול כו', אם אכל מן כזית, דלא איקרי זבח, דזריקה כשירה קבעה לה פיגול ולא פסולה. ור' עקיבא אומ', אעפ"י שלא הכניסה קודם זריקת דמים. מועלין בו, אחר זריקת דמים, וקסבר זריקה מועלת ליוצא אלא שלא נאכל (וחייבין עליו משום כו', כבשאר זבח כשר, והרי המפריש חטאתו כו') דזריקה קבעה לכל הני. א"ר עקיבא, והיכי אמרת דאין זריקה מועלת ליוצא. (אלא שאינו נאכל) וחייבין עליו כו'. כבשאר זבח כשר. והרי המפריש חטאתו כו' והרי שתיהן, ושחט את שתיהן וקיבל דמן בשני כוסות וזרק דמו של אחת מהן. אי אתה מודה שכשם שדמה, של אותה שזרק. פוטר את בשרה, מן המעילה, דהא קדשי קדשים לאחר זריקת דמים אין מועלין [בהם] כך הוא פוטר בשר חבירתה, מהמעילה, הואיל והיה יכול לזרוק הדמים של אותה שירצה דכזבח אחד הוא. ואם פטר דמה את בשר חבירתה מן המעילה, אע"ג דפסולה היא דהוייא מותר חטאת. דין הוא שיפטור בשר עצמה, אעג"ב דאית ביה פסול, כגון בבהמה אחת דאמרינן לעיל, דודאי זריקה מועלת לפוטרה מן המעילה אע"ג דאית ביה פסול יוצא, ר' אליעזר אומ' אין מועלין בהן, דאין זריקה מועלת ליוצא להביאו לידי מעילה, דכי היכי דלפני זריקה אין מועלין באמורי קדשים קלים כדבסמוך [ז' ע"ב], הכי נמי לאחר זריקה. ואין חייבים עליהם כו', דהא לא איקרי זבח.
והני תרתי, פלוגתא. למה לי, דר' אליעזר ור' עקיבא בבשר קדשי קדשים ובאמורי קדשים קלים למה לי, כיון דתנא חדא שמעינן אידך, דבחד טעמא פליגי דמר אית ליה זריקה מועלת ומר לית ליה זריקה [מועלת]. אבל לאיתויי, גבי אימורים קדשים קלים. מודי ליה לר' עקיבא דאפילו שלא כתקנה כו'. ואי איתמר בקדשים קלים [וכו'] הוא דאמ' ר' עקיבא מועלין בהם כו'. שיצא מקצתו, של (מ)זבח, ולא כולו, דמגו דמהניא לההיא מקצת שבפנים מהניא נמי לההיא מקצת שיצא לחוץ.
<h2>דף ז.</h2>
מחשבין על האבוד ועל השרוף, שאם נאבדו או נשרפו האימורים וחישב בשעת זריקה להקטיר כזית חוץ לזמנו הויא הבשר פיגול בההיא מחשבה דהאוכל בשר חייב כרת, אינמי שאם נאבד הבשר או נשרף וחישב בזריקה או בהקטרה על מנת לאכול בשר חוץ לזמנו הוו הני אמורין מפוגלין מלהקריב, ואפילו הכי קתני מחשבין, כלומר דמחשבתו הויא מחשבה אע"ג דליתנהו בעולם, הכא נמי כי יצא כו' [כולו] כמאן דליתיה בעולם דמי דהא טעון שריפה, דאין לך אבוד ושרוף גדול מזה, ולימא נמי דחשיבא ההיא זריקה ומהני ומי אמר רב אסי הכי, דכי יצא כו' [כולו] מהניא ליה לזריקה. חישב לנשפכין (ו)למחר, שחישב בשעת שחיטה או בשעת זריקה באותן דמים שנשפכין, כגון שירי הדם, שבשעה שהיה שופך חישב הריני שופכן על מנת לאכל כזית מן הבשר למחר. מהו, מי הוי האי מחשבה עיקר לפגל הבשר או לא דכיון דבשירי הדם קא חשיב לאו מידי הוה, וא"ל [ואין לפרש] חישב לנשפכין למחר שחישב בשעת שחיטה או בשעת זריקה לשפוך שירים למחר. כבר שנית לנו אלל, כדתנן [חולין קי"ז ע"ב] העור והרוטב והקיפה והאלל מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא לטמא טומאת נבילות. כיון דלית ביה מששא, דלא חזי לאכילה דגיד בעלמא הוא לא מקבל טומאה בפני עצמו אבל מצטרף לשאר אוכלים בכביצה. דכיון דלאיבוד קאזלי, לאמה ולא על גופו של מזבח לא מעכבי כפרה דתנן אם לא [נתן לא] עיכב. לא מהניא בהו מחשבה, דאעג"ב דחישב עליהן למחר לא מיפגלי האי נמי גבי יצא כו' [כולו] כיון דלאיבוד קאי לשריפה בדין הוא דלא ליתהני ליה זריקה. אלא הא דקתני מחשבין וכו' קשיא, אעג"ב דמשמע דליתיה בעולם מהניא זריקה. אימא כל העומד ליאבד, לא שדינן ליאבד ולישרף קאמ' אלא שעדיין לא נשרפו ולא נאבדו, שכשחישב עליהם אכתי הוו בעולם ולהכי מהניא להו מחשב' זריקה, דלאו מהני להו בעולם, אעג"ב דשוב נאבדו ונשרפו, [אבל] אבוד ושרוף בשעת זריקה לא הואיל וליתנהו בעולם והוא הדין דיצא כולו לפני זריקה דלא מהני להו זריקה.
אבל יצא דם, וחזר והכניסו וזרקו כו'. שחט בשתיקה, בכשרו'. לא עשה ולא כלום, דאי קדשי קדשים הוא דמועלי' בו כלפני זריקה, דהא זריקה אינה מתרת בשר לכהנים. בקדשים קלים, דהאי זריקה לא מהניא בהו [לה]עלות אמורין לגבוה. לא אמ' ר' עקיבא, גבי מפריש חטאתו דדמה פוטר בשר חברתה מן מעילה. אלא ששחט בשתיהן בבת אחת, כגון בסכין ארוכ' או שני בני אדם כאחד. רצה מזה זורק, דכיון דשחיטתן בבת אחת כחד גופא דמי דאכתי בשעת זריקה לא הויא אידך מותר הילכך פוטר דמה בשר חברת'. אבל בזה אחר זה, דלא מצי למזרוק מאיז' שירצה דהא כי שחיט קמייתא בתרייתא נעשי' מותר חטאת ודמו פסול ולא לימ' ר' עקיבא שיהא פוטר כו'. פגיא, ואית דגרסי פגא. שאלני אומר היה ר' עקיבא כו', דהכי משמע במתניתין. פסול הוא, הך יוצא והיאך מרצה שום זריקה על הפסול. בני אם [אי] אתה אומ' כן, שתהא זריקה מועלת ליוצא, והרי המפריש כו'.
<h2>דף ז:</h2>
תשובה גנובה, שאינה עיקר, דאמרינן לעיל [ע"א] בבת אחת הוא דאמ' ר' עקיבא דפטר כו', ולהכי קרי ליה תשובה גנובה משום דלא משוי ר' עקיבא מדותיו. דאם כן דפסול פוטר כדקאמ' מה לי בבת אחת כו', כלומר דסבירא לר' שמעון בין בבת אחת בין בזה אחר זה. כלומ' דמי סבירא לך דכגוף אחד הוא כו'. והרי המפריש כו' וקדם והעלה אמורין כו', שאימורין של אחד מהם העלה על גבי מזבח תחילה ואחר כך זרק את דמו כגון ששוחט וזורק דמו של אחד מהן, כלומר אמורין של חברו הקטיר קודם זריקת דמו של עצמו, כגון דמאחד זרק דמו ומאחד הקטיר אמורי'. שאם עלו ירדו, דבעינן שתיה ואחר כך אכילה [ויקרא א'], דלעולם זורקין את הדם ואחר כל כך מקטיר אימורין. וקאמ' עולא כו', דבקדשי' קלים מקילינן דאם הקטיר תחלה דהבשר נעשה לחמו של מזבח וכשר אע"פ שלא זרק תחלה, [אבל] בקדשי קדשים בעינן שתייה ואכילה, ואי חד גופא נינהו הני אשמות כיון שנזרק דם תחלה של אחת מהן והעלה אימורי חבירתה אמאי [ירדו], ותו האיכא שתייה ואכילה. רגלוהי דין האי דינקא, כלומר מזה שעומד כאן שאינו יודע להשיב דבר, ל"א דינוקא ריש לקיש היה קרי ינוקא שהיה בחור ממנו.
אחר זריקת דמים מועלין באמורים ואין מועלין בבשר, דבשר יש בו היתר לכהנים, והיינו להקל דמשום זריקת דמים אתא ליה קולא דאין מועלין בבשר. ועל זה ועל זה, על הבשר ועל האמורין. חייבין, אם פיגל בחד מד' עבודות, דזריקה קבעה לה לפיגול. ונותר וטמא, דכבר קרבו מתיריו, והיינו להחמיר. ובקדשים קלים, לאחר זריקת דמים. כולו להחמיר, דמועלי' באמוריהן, דלגבוה נינהו, והא דאין מועלין בבשר לא חשיב ליה להקל, הואיל ולא אתא ליה משום זריקת דמים דהא מקמי זריקה לא הוי מעיל' בבשר. קתני, בקדשי קדשים לאחר זריקת דמים. אין מועלין בבשר, מעילה הוא דליכא כו' ממונו דכהן הוא, דכיון דנזרק הדם הבשר כהנים אוכלים, משום דנסיב רישא, לפני זריקת דמים מועלין. נסיב סיפא כו', ולאו דוקא. אימ' סיפ' כו' הא ממונא דבעלים הוא, והכא ליכ' למימ' משום דנסיב רישא דסיפא מועלין, דבתרוייהו ברישא דסיפא ובסיפא קתני אין מועל', ודייקינן כי היכי דברישא דסופא קתני אין מועלין דוקא קתני דמעילה ליכא הא איסור איכא הכי נמי בסיפא דסיפא דקתני אין מוע' דוקא קתני לה. ליוצא, בבשר קדשים קלים שיצא ואחר כך נזרק הדם קמיירי ולהכי איכא איסורא כיון שיצאת, אבל מעילה ליכא. דר' עקיבא היא דאמ' זריקה מועלת ליוצא לשריפה, דשאר יוצאין נשרפין מיד, ולהכי מהניא ליה זריקה דימתין עד שתעובר צורתן, אבל להתירו באכילה לא קאמ' זריקה מועלת, והיינו דקאמ' איסורא איכא.
<h2>דף ח.</h2>
חטאת העוף, אפילו מחיים מועלין בה [כ]שנהנין ממנה כגון בנוצתה, או שהטיל בה מום דמחוסר אבר, נמלקה, היינו במקום שחיטה דבהמה. הוכשרה, שניתוספה בה קדושה דאפילו נגע בה טבול יום ומחוסר כפורים דפסלה, ובלינה נמי נפסלת, הוזה דמה חייבין עליה כו', דהזאה דחטאת העוף במקום זריקה דבהמה קאי, והזאה קובעת פיגול כשחישב בו קודם לכן כמו זריקה דבהמה, ושוב יש בו איסור נותר וטמא, בחטאת העוף הוה עביד הזאה ומיצוי כדכת' בויקרא [ה'] והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה, ובעולת העוף לא כת' [אלא] מיצוי, ונמצה דמו על קיר המזבח [שם א']. ואין בה מעילה, דכיון דהוזה דמה יש בה היתר לכהנים.
לטמויי לא, בטבול יום לא מטמא לקודש.
<h2>דף ח:</h2>
תחילה לקודש, ראשון הוא לקודש (דאב הטומא') [דראשון לטומאה] הוי ומטמא נמי תרומה. מטמא את הקודש, השיני פוסל את התרומה. כשם שהוא פוסל משקה תרומה, כדתנן [זבים פ"ה מי"ב] ואלו פוסלי' את התרומה וכו' וטבול יום. כך פוסל משקה (ישר) כו', אבל אינו מטמ' כמתני'. אמ' רבא, אפי' תימא דאליבא (דמתניתין) [דאבא שאול] אתיא מתניתין, דהאי דקאמ' אבא שאול תחלה לקודש היינו מדרבנן דמעלה עשו חכמים בקדשים דקא עביד תחלה לקודש, אבל מדאוריתא אינו אלא פוסל ומתניתין בדאורית' מיירי, ולר' מאיר נמי קסבר דעבוד רבנן טבול יום בקדשים כאוכל שני, מה אוכל שני מטמא את הקודש להיות שלישי והשלישי בקודש טמא והרביעי פסול ופוסל את התרומה, כדתנן [טהרות פ"ב מ"ד] והשלישי בתרומה פסול, אבל טבול יום מדאוריתא אינו [אלא] פוסל וכדקתני מתניתי', ולרבנן סבירא להו דאפילו מדרבנן ליכא אלא פסול דקסבר כיון דטביל כו'.
אבל לאו בת אכילה היא, וכדאמרינן לעיל [ח' ע"א] בסופא דפירקא אבל לאכילה לא מרצי.
אינו מעכב, דכיון דהוזה אע"פ שלא מיצה אינו מעכב כפרה, דהזאה הוא עיקר עבודה, ויצא ידי מעילה וחייבין עליו משום פיגול. ותני רב יהודה והוזה דמה, כדקתני מתניתין, דקסבר כיון דהוזה נעשית עבודתה. ותני רב מיצה דמה, דהכי הוי תני למתניתין חטאת העוף מועלי' כו' עד מיצה דמה חייבין כו', דמיצוי מעכב ועומד במקום זריקה דבהמה. (אל יסוד המ'). בשלמא לרב אדא בר אהבה היינו דכת' [ויקרא ה'] והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה חטאת היא, דאע"ג דנשאר דהוו שירי הזאה, דאיכא למימר כשאר שיריים בעלמא נינהו דלא מעכבי, אפי' הכי חטאת הוא דמיצוי הוא עיקר חטאת דמעכב. שאם נשאר, ימצה, ואם לא נשאר כגון אבד או נשפך לא ימצה ולא מעכב, דלא קתני מיצה אלא למצוה. ומאי חטאת היא, דמשמ' דעיקר חטא' הוי במיצוי. ארישא, דקרא קאי אוהזה מדם החטא', דהזאה הויא עיקר החטאת ומעכבא ולא מיצוי. הכי נמי שאם ניתותר, כלומ' מי קאמרת דלא הויא עיכוב אלא למצוה.
<h2>דף ט.</h2>
והתניא מסלתה ומשמנה, דמצי למיכתב מסלת ומשמן מאי מסלתה ומשמנה שהיה כבר, שצריך שיהא כל הסלת וכל השמן שלם שלא יחסרו כלום שיריים, שיהא הכל שלם ואפילו שירים, פרט לשחסרו שירים בין קמיצה להקטרה במס' זבחים, אלמא דחיסור שירים מעכבי הכא נמי בדם החטאת כו'. התם כת' והנותרת קרא יתירא, דמאחר דכת' [ויקרא ב'] מסלת' ומשמנה, למעוט חיסור שירים, והנותרת למה לי, (ואמ') [וי"מ] דב' זימנין כת' והנותרת בפ' ויקרא חד למצוה וחד לעכב דאי ליכא שירים פסול, דמשמע הנותרת מן הקומץ בע[י]נן דהנהו שירים שרי ולא הנותרת מן הנותרת דכי חסרו שירים הינו הנותרת מן הנותרת, הכא כת' והנשאר לחודיה דמשמע שאם נשאר ימצה כו'. קתני מהת מיצה דמן, דמשמע דמיצוי נמי מעכב בחטאת העוף הואיל ומצי מפגל ליה דקתני ומיצה דמן חוץ לזמנו פיגול. לצדדין קתני, דהך שמלקן קמהדר אתרוייהו אחטאת העוף ואעולת העוף והך ומיצה דמה לא מהדר אלא אעולת העוף דליכא הזאה כלל אלא מיצוי. והא תנא דבי ר' ישמעאל, במס' זבחים בפ' איזהו מקומן [נ"ב ע"א]. שיריים מעכבין, דהכי קאמרינן להתם, א"ר ישמעאל קל וחומר ומה שירים שאין מכפרין טעונין יסוד, תחלת עולה שמכפרת אינו דין שטעונה יסוד, א"ר עקיבא ומה שיריים שאין מכפרין ואין באי' לכפרה טעונין יסוד תחלת עולה שמכפרת ובאה לכפרה אינו דין שטעונה יסוד [א"כ מה] ת"ל כו', ואמרי' מאי ביניהו א' רב [אדא] בר אהבה שירים מעכבין איכא ביניהו מר סבר, ר' ישמעאל, מעכבין, ומר סבר, ר' עקיבא, אין מעכבין, דהא קאמ' הכי ר' עקיבא שאין באין לכפרה, כלומ' דלא מעכבי, והדר קאמ' רב פפא דכולי עלמא שיריים לא מעכבי והכא במיצוי חטאת העוף מעכב קמיפלגי מר סבר, ר' ישמעאל, מעכב, ומר סבר לא מעכב, כלומ' ר' עקיבא, דקאמ' שאין באין לכפרה, אלמ' דר' ישמעאל סבר דמיצוי מעכב, וקשי דר' ישמעאל אדר' ישמעאל, תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל.
ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן, דכיון דעולה כליל ולית בה היתר לכהנים לעולם מועלין בה עד שהיה הכהן מוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, דכת' [ויקרא ו'] ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן וגו', אבל מכיון שיצא לבית הדשן שוב אין בה מעילה שהרי נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, כולהו משהוקדשו דמתניתין בקדושת הפה. פרים הנשרפים, כגון פר יום הכיפורים ופר העלם דבר של ציבור. ושעירים הנשרפים, שעיר של ע"ז ושל יום הכיפורים. הוזה דמה, על הפרוכת ועל מזב' הזהב כדמפר' באיזה מקומן [זבחים מ"ז ע"א]. מועלין עד שיחתוך הבשר, שיתעכל לגמרי שיהו נשרפין מחוץ למחנה כדמפ' בויקרא [ד'], אבל מיכן ואילך אין מועלין שהרי נעשית מצותו, אבל בעולה אפי' נתעכל לא נעשית מצותו עד שעת הרמה והוצאת הדשן. ואין מועלים בעורות, דשל כהנים הן כדכת' [ויקרא ז'] עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. זבחי שלמי ציבור, היינו כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם דאין לך שום שלמים בציבור אלא אילו. מועלין בהן [וכו'] ואין מועלין בבשר, דכהנים קאכלי לה. קרמו בתנור, היינו במקום שחיטה דזבחים, הכא לא גרסינן ובלינה, ואף במשניות לא מצאתיו, משום דשתי הלחם נאכלות לא פחות משנים ולא יותר על שלשה, וסיפרי דכת' מוקמי ליה בלינה דלאחר זמן אכילתו, ולא היא, דהא גרסי' במנחות [ק' ע"א] דאפילו היא על השלחן ימים רבים לא מיפסיל בכך, אלא הכי פירש לנו מורינו דלינה דגבי שתי הלחם היינו דשלא הביאו ביומו, ולינה דלחם הפנים נמי לא מיירי בנטילתן אלא בהסדרתן שלא הסדירן בשבת שלהן עד באחד בשבת ולנו נפסלו. והוכשרו, נמי לשחיטה [דזבח], דכיון דקרמו קרויין לחם. חייבם עליהם, על שתי הלחם אם [חשב] בשחיטת כבשי', וזריקה דכבשים מפגלים את הלחם, ולחם הפנים לא גרסי' ליה ובלינה, משום דלחם הפנים נאכל לעשרה ולאחד עשר ולשנים עשר [מנחות ק' ע"ב], ומורינו מפרש ליה כדפרישית. קרבו הבזיכין, היינו מכשירין [כ]זריקת זבח. ואין בו מעילה, שהרי נאכל לכהנים. מועלין בקומץ, עד שישרף כולו ויצא לבית הדשן כדין אמורי' וחטאת ואשם.
לפני תרומת הדשן, דהכי אמרינן במסכ' תמיד [פ"א מ"ד] (של) [נטל] מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים אילך ואילך וחתה מן המאוכלות הפנימיות, והיינו תרומת הדשן, דקאמ' קרא [ויקרא ו'] והרים את הדשן [וגו'] ושמו אצל המזבח, וירד הגיע לרצפה הפך פניו לצפון והלך למזרחו של כבש בעשר אמות [צבר את הגחלים] על גבי הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום שנותנין מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנור', ושם היתה נבלעת, ושאר גחלים ודשן שנשאר על גבי המזבח לאחר שתרם תרומת הדשן צוברים על המזבח לצד אחד, והיו צוברים שם כל השנה עד שעושין כרי גדול עגול כמין כובע כעין תפוח, ולסוף שנה או שנתים היה כהן מוציא אותו דשן מחוץ למחנה. דכת' ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא, ואותן בגדים בגדי כהונה היו אלא שהיו פחותין מאותן שהיה משמש בהן, ולא באותן שהיה משמש בעבודה דאין זה כבוד שבאותן בגדים שבישל בהן קדירה לרבו ימזוג כוס בהן לרבו, וכיון דצריך בגדי כהונה אכתי לא נעשית מצותו ובקדושתו קאי ומועלין, ורב סבר כיון דצריך בגדים הפחותים מן הראשונים לאו בקדושתיה קאי. עד שתצא לבית הדשן עד שתראה, שהיא ראויה להוציא, דהיינו דשלא נתרם עדיין, דמשנתרם הוי ראויה להוציא.
<h2>דף ט:</h2>
וכולן שפקעו מעל גבי המזבח, לארץ. לא יחזיר, במסכת זבחים בפ' המזבח מקדש [פ"ה ע"ב] דקתני ואילו אם עלו (לא) ירדו בשר קדש הקדשים כו', והצמר שבראש כבשים והשיער שבזקן תיישים, שמחובר לצוארן והעצמות והגידים והקרנים והטלפים מחוברין יעלו שנ' והקטיר הכהן את הכל המזבחה, פרשו לא יעלו, וכלן שהיו בראשו של מזבח ופקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר. וכן הגחלת, בגחלת דעצים קאמ', דאי מאימורין, הא קאמ' להתם קודם חצות יחזיר. מעל גבי המזבח, ולארץ הוא דלא יחזיר. הא על גבי המזבח, שפקעו מצד זה של מזבח לצד זה על המזבח. יחזיר, למערכה, ומדקא צריך לדייק, מדקאמ' יחזיר משמע נמי דאפילו פקע לאחר הרמת הדשן כגון שמאפר תפוח נפל גחלת ונתגלגל למערכה ואחר כך פקע' מעל המערכה לצד אחר של המזבח יחזיר למערכה ומדצריך להחזיר ש"מ דמועלין בו, והיינו כר' יוחנן, ומורי פריש עוד וכן הגחלים בגחלת דאברים מיירי דלאחר חצות פקעה ומדקתני יחזיר אלמא דמועלין בו אפילו לאחר הרמה ואע"ג דמחצות ואילך זמן הרמה [כדגרסינן] התם [שם פ"ו ע"ב] כת' אחד אומ' [ויקרא ו'] כל הלילה והרים והתם כת' אחד אומ' כל הלילה והקטיר הא כיצד חלקהו חציו להרמה וחציו להקטרה, בשלמ' לר' יוחנן, דאמ' לאחר [הרמה] מועלין, הכי נמי הא אע"ג דלאחר חצות הוא דהויא זמן הרמה ופקע לצד אחד על המזבח מחזיר ומועלין אלא לרב אמאי מועלין כיון שהגיע זמן תרומה ופקעה. דאית ביה מששא, וחשיבא ומשום הכי צריכא החזרה אפי' לאחר הרמה אבל אפר דלית ביה מששא ולא חשיבא לא צריכא.
מה שנהנה, קרן וחומש שהוא משלם. ילכו לנדבה, לשופרות, ומביא נמי אשם מעילות בשביל שמעל ומתכפר. שכולו למזבח, קטרת, אבל עולה לא דהא עור לכהנים. מעילה זו, קרן וחומש שחייב להביא משנהנה מן ההקדש להיכן הולכות. הנהנה מדמי חטאת כו', כגון שהפריש מעות לחטאתו או לאשמו ונהנה מן מקצתן. עד שלא קרבה חטאתו, מן השאר. יוסיף, האי קרן וחומש שחייב לשלם על הנהו מעות דפיישי דלא מעל בהן ויביא מאילו ומאילו חטאת והוא הדין לאשם. כבר קרבה חטאת, ממעות אחרים ואחר כך נודע לו. יוליכן, האי קרן וחומ'. לים המלח, דכיון דאילו לא קרב חטאתו עדיין היה מוסיף האי קרן וחומש מותר בחטאת שכפרו בעליה דלמיתה אזלא [י' ע"ב], והולכות לים המלח המעות הינו במקום מיתה. כבר קרב אשמו יפלו לנדבה, דקיימא לן [תמורה י"ח ע"א] כל שבחטאת מתה באשם רועה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה, הנהנה מקדשי קדשים כו', כותיה דרב. כל קרבנות המזבח, מה שנהנה מהן יביא קרן וחומש לנדבה למזבח. קרבנות קדשי בדק הבית, ישלם קרן וחומש לבדק הבית וקרבן מעילה למזבח. קרבנות הצבור, כגון זבחי שלמי ציבור וכבשי עצרת לחובת ציבור. רישא, דאמ' דילכו לים המלח. ר' שמעון היא דאמ' חטאת שכפרו בעליה מתה, דאית ליה חמש חטאות מתות.
<h2>דף י.</h2>
וסיפא רבנן היא, דאמר' אין חטאת תמימה מתה אלא שאבדה ונמצאת לאחר כפרה, וכן מעות נמי לא נאבדו בשעת כפרה משום הכי יביא למזבח דלאו בני מיתה נינהו.
הכל מודים, רב ור' יוחנן דפליגי [ט' ע"א] באפר תפוח. שנטמא, לפני זריקה ונהנה מהן אפי' לפני זריקה. לאחר שהעלו, על גבי המזבח אפי' קודם שנשרפו אלא שמשלה בהן האור פטור מקרבן מעילה. מאי קא מפסיד, דכיון דנטמא לא חזי לא לכהנים ולא לגבוה, ובאמורי קדשי קדשים נמי לא הפסיד מידי שהרי כבר העלן ונעשית מצותו. אית ליה, מקצת קדושה דבע[י]נן שריפה בקדושה כשאר פסולי המוקדשין, דכל שפסולו בקודש שורפו לפני הבירה מעצי המערכה. להפוכי בצינורא, על גבי המזבח כדי שישרפו לגמרי וליחייב בהן מעילה, קמ"ל, דפיגול לעולם מועלין בו [ה' ע"ב], ואע"ג דלא מפסיד כלל, התם היינו טעמא דחשוב כל כך שמרצה לפיגולו [לעיל ב' ע"א] דהאוכלו בכרת הכי נמי חשיב לאתפוסיה במעילה, והיינו נמי דנותר מועלין בו דחשוב נמי (לעומדו) [לאוכלו] בכרת, ואילו בטומאת בשר לפני זריקה לא מחייב עד שיקרבו כל מתיריו, ואי קשיא הא קתני במתניתין [ט' ע"א] דמועלין בה עד שתצא לבית הדשן, תי' מתניתין לא מיירי אלא בקדשי קדשים דחמירי אבל בקדשים קלים דלא חמירי אין מועלין בהן לאחר שהעלן, אינמי לא סבירא ליה לעולא הך דרב ור' יוחנן, דגברא אגברא קא רמית, ואי אמרת והקתני לעיל לפני תרומת הדשן כולי עלמא לא פליגי דמועלין בו, והכא תני דלא מועלין, התם משום הכי מועלין דמעורבת בהן קדשי קדשים דאי איפשר שלא יערב בהן אפר עולה כדגרסי' [פסחים נ"ח ע"ב] היא העולה [ויקרא ו'] עליה השלם כל הקרבנות, אבל הכא הואיל והאימורין בעין קיימי דאין בהן שום עירוב של קדשי קדשים להכי אין מועלין.
הא דאמ' מר כו' הני מילי, דמותר להפרישן אותו קרן וחומש לשום חטאת ולהוליכה לים המלח היכא דאיתידע ליה קודם כפרה שלא קרב חטאתו, דכיון דעדיין לא כפר בחטאתו הוה ליה כאילו הפרישו לאותו קרן וחומש להוסיף על דמי חטאתו, והואיל שלא הביא ממנו חטאת גדולה ילכו לים המלח, דהוה ליה כחטאת שכפרו בעליה, דלא קרינא ביה מפריש לאיבוד, אבל אם לא נודע עד לאחר שהביא כפרתו אסור להפרישן לשם חטאת משום דלאיבוד אזיל דהוה ליה כחטאת שכפרו בעליה, ולכתחלה אין מפרישין לאיבוד, כלומר אין מפרישין שום דבר כדי לאבדו בידים דטמאו.
הקומץ והלבונה [והקטורת] מנחת כהנים, דכת' [ויקרא ו'] וכל מנחת כהן תהיה כליל לא תאכל. מנחת כהן משיח, חביתי כהן גדול. ומנחת נסכים, מנחה הבאה עם הזבח דכת' בשלהי שלח לך אנשים [במדבר ט"ו], וכולהו הנהו כליל נינהו, ואי אמרת גבי קומץ ומאי וקדשו בכלי איכא, הא בשעת קומץ איתא למנחה בכלי שרת, תריץ דלאחר קומץ היו נותנין הקומץ בכלי שרת אחר והיינו קדש הקומץ בכלי. וחייבין עליהן משום נותר וטמא ופיגול אין בהן, משום דכל דבר שיש לו מתירין, או לאדם או למזבח, כגון שלמים דדמו מתיר אמורין למזבח, וכגון שתי הלחם דדמן של כבשים הוו מתירין, וכגון מנחות דיש להן היתר בקומץ. אין חייבין עליהם [משום פיגול] נותר וטמא עד שיקרבו מתירין, דהכי כת' [ויקרא י"ט] גבי פיגול בשלמים לא ירצה וכת' [שם א'] ונרצה לו לכפר עליו ואמרינן [זבחים כ"ח ע"ב] כהרצאת כשר כך הרצאת פסול כו', ויליף נותר וטמא מפיגול בפרק כל הזבחים [שם]. כל שאין לו מתירין, כי הני הקומץ והלבונה דהן עצמן מתירין הן. חייבין עליהם משום נותר וטמא, משום טמא כדפרשינן בגמרא וטומאתן עליו בכל הקדשים כולן הכת' מדבר, ונותר מפיק בזבחים בפרק בית שמאי [מ"ה ע"ב] דקתני דברים שאין חייבין משום פיגול חייבין עליהם משום נותר וטמא, וטמא מפיק לה כדמפקינן הכא בגמרא, ונותר מסקנא דמילתא מהכא ולא יחללו את קדשי בני ישר', בשני חלולין הכתו' מדבר אחד חלול נותר ואחד חלול טמא, כלומ' פסול נותר ופסול טמא. ואין בו פיגול, דפיגול לא כת' אלא בדבר שיש לו מתירין, דהא בשלמי' כת' [ויקרא ז'], שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח.
<h2>דף י:</h2>
גמ'. חייבין עליו בין בדבר שיש לו מתירין בין בדבר שאין לו מתירין. שהיא בידיעה אחת, או הודע אליו [ויקרא ד'], בכל איסורין שבתורה, דלא בעינן שתי ידיעות כדבעינן בטומאת מקדש וקדשיו דבעינן ביה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלמה בנתיים דכת' [שם ה'] ונעלם, מכלל דאיכא ידיעה בתחלה, והדר כת' [שם] והוא ידע, מכלל דאיכא ידיעה בסוף. וקרבנו קבוע, דאין חייבין עליו בקרבן עולה ויורד אלא אם אכלו בשוגג חייב בחטאת קבועה, דכל שזדונן כרת ושגגתו חטאת קבועה. ולא הותר מכללו בצבור, (דטומאה) [כטומאה] שהותרה מכללה בצבור כגון פסח הבאה בטומאה. אין חייבין אלא כו', דעיקר פיגול בשלמים כת' [ויקרא ז'] ושלמים יש לו מתירין. אל הקדשים אשר יקדישו בני ישר' ליי וטומאת' עליו ונכרת [שם כ"ב], לרבות כל הקדשים לטומאה בין יש להם מתירים בין אין להם מתירים. יכול, אם הן דבר שיש לו מתירין שחייב עליו משום טומאה מיד קודם שיקרבו מתיריו, ואותן שאין להם מתירין יהו חייבין לאלתר קודם שינתנו בכלי. ת"ל אשר יקרב, דמשמע דמשום נגיעה לחודה הוי חייב, דכי יגע מתרגמינן [שם] ארי יקרב, וכי יש נוגע וכו', ונותר מפר'[ש] בפר' בית שמאי בזבחים [מ"ה ע"ב].
[ולד] חטאת, שהפריש חטאת מעוברת וילדה. ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו, והנך תלת לעולם ימותו בין קודם כפרה בין לאחר כפרה לעולם לא קרבי, ולד חטאת ותמורת חטאת משום דשבח הקדש הוא ואין אדם מתכפר בשבח הקדש, אינמי תמורת חטאת משום דבאה בעבירה דרחמנא אמ' [ויקרא כ"ז] לא יחליפנו, ואי אמרת והא שאר נמי באות בעבירה דלא יחליפנו ואפילו הכי קרבי, ת'[ריץ] דלא מיירי אלא כגון דאין אדם מתכפר בדבר הבאה בעבירה כגון תמורת חטאת, דשום קרבן לא בא להתכפר אלא חטאת בלבד, וחטאת שמתו בעליה לפי שאין כפרה למתים, שהרי כיפר להם, דמיתה ממרקת עון, והילכך ימותו דכונסן לכיפה וימנע מהן ממים ומזון כדי שימותו והן מתין מאליהן, ושאבדה ונמצאת בעלת מום, השתא שמעינן דהכי קאמ' שאבדה עד שהיתה תמימה וכי מצאה נמצאת בעלת מום, אבל במס' תמורה [כ"ב ע"א] בפרק וולד חטאת מפר' לה דהכי קאמ' עיברה שנתה [ואבדה] וצריך למתני אבדה גבי בעלת מום כו', וקמפרש התם דצריך למיתני אם אבדה גבי שעיברה שנתה וצריך למיתני אבדה גבי בעלת מום. אם כפרו הבעלים, באחרת שלא רצו להתכפר בדמי אילו. תמות, ואפי' נמצא קודם כפרה [אבל אם נמצאת תמימה] אפילו נתכפרו בעלים באחרת או שלא רצו אילו אינה מתה אלא רועה. ואין עושין תמורה, דאע"ג דבעלמא בעל מום עושה תמורה דכת' [ויקרא כ"ז] ורע בטוב, הכא לא תפיס, דכיון דכפרו באחרת לא אחשבוה הילכך לא חזו לקדושת הגוף ולא לקדושת הדמים ולא אלימי למיתפס תמורה, ולא נהנין, לכתחילה הואיל וקדשים הוו. ולא מועלין, מדאוריתא אלא (מדאוריתא) [מדרבנן] משלם קרן לחוד.
<h2>דף יא.</h2>
ואם עד שלא כיפרו הבעלים באחרת, נמצאו ורוצין להתכפר בדמי אילו. תרעה עד שתסתאב ותמכר כו', ולא מהדר אשאבדה ונמצאת בעלת מום, דהא מסאבא וקיימא ותמכר לאלתר ויביא בדמיה חטאת, אלא אעיברה שנתה קא מהדר.
מאי שנא רישא, וולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה. דלא קמיפלגי, בין כפרו ללא כפרו. ומאי שנא סיפא, דקאמ' אם משכפרו אם עד שלא כפרו, פסיקא ליה, דבין כפרו ובין לא כפרו (ומתו) [ימותו], משום טעמ' דפרישי' במתני'. סיפא לא פסיקא ליה, דליהוי לא כפרו כמי שכפרו. למה לי למיתני, ה' חטאות. הא תנא ליה להך גבי [תמורה], מסכת תמורה [כ"ב ע"א]. תנן התם משום תמורה, דהכי נמי תרצינן במסכ' תמורה, למה לי למיתניה גבי מעילה כו', ומתרץ לה תנא הכא אין ממירין ואיידי דתנא אין ממירין תנא נמי אין מועלין, ואיידי דתנא במעילה הכא אין מועלין תנא נמי אין ממירין, ולהכי תני להו להתם משום תמורה והכא משום מעילה.
המפריש מעות לנזירותו, כגון נזיר שנטמא שחייב להביא קיני תורים ובני יונה אחד לעולה ואחד לחטא' וכבש לשלמים, אי נמי לאחר מלאת ימי נזרו, והפריש מעות סתם ולא פירש אילו לחטאת ואילו לעולה ואילו לשלמים. לא נהנין ולא מועלין, בכל המעות. מפני שהן ראויין להביא כו', כלומ' דכל מעה ומעה איכא למימר זה הפריש לשלמים, ושלמי נזיר קדשים קלים הם ואין בהן מעילה, כדתנן בפרק קמא [ז' ע"ב] קדשים קלים לפני זריקת דמים וכו', ולהכי אזלינן לקולא, דאי נימא שהן ראויין להביא עולה ואית בהו מעילה, מכל מקום דמי קדשים קלים יש בהן דאינן בני מעילה, ואי מייתי קרבן מעילה אישתכח דקא מייתי חולין לעזרה. סתומין, דלא ידעינן למאי הפרישן אבל קים לן דלנזירותו הפריש. יפלו לנדבה, כדפריש במסכ' נזירות [כ"ה ע"א] שהלכה היא בנזיר. דמי חטאת יוליכן לים המלח, דחטאת שמתו בעליה היא. דמי עולה יביאו עולה, כדאמרינן [קנים פ"ב מ"ג] האשה שהביאה חטאתה שמתה יביאו יורשין עולתה, כדורון בעלמא הוא. ונאכלין ליום אחד, כשלמי נזיר, דאמ' מר, ביום הקריבו זבח תודת שלמיו [ויקרא ז'], לרבות שלמי נזיר דנאכלין כתודה ליום ולילה. ואינן טעונין לחם, משום דכת' [במדבר ו'] על כפי נזיר והא ליכא דמית הוא.
וניתני נמי המפריש מעות לקנו, כגון נזיר שמביא קן אי נמי זב או יולדת. תרין שלא הגיע זמנן, דנימא לקמן במתניתי' לא נהנין ולא מועלין, אמ' רבה, הא לא דמי מפריש מעות נזירותו ומפריש מעות לקנו, דגבי נזיר אמרינן במעות סתומין הבא שלמים, משום דמחוייב בהן להביא שלמים, הילכך אמרינן מפני שראויין להביא בכולן שלמים, דאמרינן לשם שלמים הפרישן דנתכוון לקרבן גדול, הכא מי אמרה תורה הבא תרין שלא הגיע זמנן שאינן ראויין למזבח, (במאי כו') [למאי] מייתי להו הילכך לא תני להו.
הדם בתחילה, קודם שיצא לנחל קדרון. אין מועלין בו, דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, משום דחזר לקדושתו הראשונה קודם שנשחטה וכדגמרינן בגמרא [י"ב ע"א] המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו. יצא לנחל קדרון מועליו בו, כדתנן [יומא נ"ח ע"ב] אילו ואילו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרים לגננים לזבל ומועלין בו, האי מעילה דרבנן היא דלא משלם אלא קרן, ולא מדאוריתא, דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ירדו לשיתים, כבר נעשית מצותו.
ה"ג לאחר זריקה מועלין בדמים דברי ר' מאיר וחכמים ור' שמעון [אומרים] אין מועלין עד כאן לא פליגי אלא בדרבנן אבל בדאוריתא אין מועלין, אמ' עולא כו', והכי עיקר הלשון. והכי מסתבר דודאי פליגי דלאחר שיצא לנחל קדרון, דהכי קתני בהדיא דר' מאיר ור' שמעון סברי מועלין, כיון שיצא לנחל קדרון. שלכם יהא, ליהנות. מה לאחר כפרה, דאין בה מעילה דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ואימא מה לפני כפרה כו'.
<h2>דף יא:</h2>
תרומת הדשן, דכת' [ויקרא ו'] ושמו אצל המזבח, דאפילו מן התורה אסור ליהנות ממנו. ואברי שעיר המשתלח, דכת' [שם ט"ז] אל ארץ גזירה, דשוייה רחמנא כחרם דאסור ליהנות. הניחא למאן דאמ', בפרק שני שעירי יום הכיפורים [יומא ס"ז ע"א]. אין מועלין נהנין, דכת' [ויקרא ט"ז] גזירה. נהנין, דקא דריש הוא (דברה) במדבר [שם], שהוא כמדבר שהוא הפקר. אלא לר' דוסא דאמ' מותר להשתמש כהן הדיוט, ומאי והניחם שם שלא השתמש בהם ביום הכיפורים אחר, מאי איכא למימר. ועגלה ערופה, דכת' [דברים כ"א] וערפו שם, שם תהיה קבורתה, שם תהא גניזתה דאסורה בהנאה. אלא למאן דאמ' מלמדין מאי איכא למימר, ר' יהודה היא דקאמ' בפרק ד' מיתות [סנהדרין ס"ז ע"ב]. הכא כת' [דברים כ"א] הערופה, ה' יתירא. והתם כת' [ויקרא ו'] ושמו, בתרא מיותר, לומר לך הני אין הוא דאית בהן [מעילה] לאחר שנעשית מצותן מידי אחרינא לא.
נסכים בתחלה, לאלתר אחר ניסוך שאם הניח כלי תחת המזבח וקבלן מועלין בהן, אבל אם ירדו כו'.
בקדושה, בעזרה. מה נותר שריפתו בקודש, דכל פסולי המוקדשין שריפתן בקודש דגמרי' מחטא' דכת' [ויקרא ו'] וכל חטאת אשר יובא וגו' באש תשרף, שריפתו תהא בקדושה, בפרק שני דפסחים [כ"ד ע"א]. אף האי שריפתו בקדושה, ומדמצריך להו שריפה בקודש אלמא אית להו דמועלין בהן. אפי' תימ' ר' אלעזר בר' צדוק, אתיא מתניתין דקתני אין מועלין, והני מילי קודם שירדו לשיתין, אבל לאחר שירדו לשיתין לימ' ר' [כר'] אלעזר בר' צדוק דמועלין משום, דאיקלט, בה ביין קדושה מקרקעית השיתין, כמתניתין דקתני גבי דם דלאחר זריקה דאין מועלין יצא לנחל קדרון מועלין בו, ובתחלה קודם שנשחטה מועלין בדם הקזה, והכי נמי בהנך נסכים קודם שיתנסכו מועלין, ואי'[כא] דאמרי דאיקלט דשתי תיבות, כגון שלא ירדו ממש לקרקעית השיתין [אין] מועלין בהן דסבירא ליה דלא נחית עלייהו שום קדושה אלא משום קרקעית השיתין. גרסי' ועיקר לימא מתניתי' ר' אלעזר בר' צדוק היא, דמדאיצטריך ליה למיתני ירדו לשיתין אין מועלין בהם, אלמא דסבירא ליה כר' אלעזר דלול קטן היה שם דיכול להביא בדרך לולין, דאי רבנן דקסברי דשיתין מחוללין היאך יכול ללוקטן ולמעול בהן הא נחיתו להו לתהום אפילו תימא רבנן, ומשכחת לה דיכול ליהנות מהן. כגון דאקלט, קודם שירד לתהום. דאי ר"א, כיון דאמ' שורפי' אותו בקדושה. אכתי בקדושייתהו קיימי, אפילו תימא ר' אלעזר ואין לך דבר כו', ואמאי קא שורפין אותו בקדושה, הכי קאמ' אם בא לשורפן שורפן בקדושה אבל אין בו מעילה.
דישון מזבח הפנימי והמנורה, היה נותנן אבית הדשן מקום שתרומת הדשן סמוך למזבח החיצון, כדתנן במסכ' תמיד [פ"א] צבר את הגחלים על הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום שנותנין מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה, ותרומת הדשן, דכת' [ויקרא ו'] והרים את הדשן והוציא את הדשן, אית בה מעילה בין קודם הרמה בין לאחר הרמה, אבל דישון מזבח הפנימי לא אשכחן ביה קרא לדשנו, דהא כת' ודשנו את המזבח, בשלהי במדבר סיני, בשעת סילוק מסעות כת' ואנן בעינן דישון אפילו שלא בשעת מסעות דומי' דתרומת הדשן דמזבח, והילכך קודם שהוציאן והניחן אבית הדשן לא נהנין ולא מועלין, עד שהניח אבית הדשן, דלאחר שהניחו אבית הדשן היו מעורבין עם תרומת הדשן ומתוך שאינו יודע אי זה תרומת הדשן ואיזה דשן מזבח הפנימי מועלין, והיינו דקתני דישון. המקדש דישון, שמניחן על בית הדשן. כתחלה מועלין בו, כלומר מועלין [בו] כאותו שהיה מדשן מתחלה, שבתחלה כשהיה נכנס בעזרה היה מרים תרומת הדשן מעל מזבח החיצון ואחר כך היה נכנס לפנים ומדשן מזבח הפנימי והמנורה.
<h2>דף יב.</h2>
בשלמא מזבח החיצון, בהדיא כת' ביה דדישון שלו היה מניחו אצל המזבח דנימא הוי קדוש. אלא דישון מזבח הפנימי מנלן, [שהיה מניחן אצל המזבח החיצון דנימא דהוי קודש] הואיל ומערב בהדי תרומת הדשן. [והשליך אותו אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן] הכא דהא כת' אצל המזבח קדמה וממילא ידענא היינו מקום תרומת הדשן דהא כת' [ויקרא ו'] בתרומת הדשן ושמו אצל המזבח. תניהו עניין, האי מקום הדשן לדישון מזבח הפנימי. או"א [אידי ואידי] דמזבח החיצון ולקבוע לו מקום, לדישון דמזבח החיצון הוא דאתא, דאי מושמו אצל המזבח דכת' בתרומת הדשן בפרשת צו את אהרון, לא ידעינן מקומו, היכא היה מניח תרומת הדשן באיזה אצל, אי באצל (שבמזבח) [שבמזרח] אי שבאצל שבמערב אי שבאצל שבדרום אי שבאצל שבצפון, קמ"ל אל מקום הדשן [ויקרא א'] דבמזרח הוא וכדכת' קדמה. לימא קרא אצל, דלא לימא קרא כלל אל מקום הדשן, וליגמר ההוא אצל דבתרומת הדשן ושמו אצל המזבח מהאי אצל דמוראת העוף הוי (במזבח) [במזרח] הכי נמי ההוא אצל דתרומת הדשן הוי במזרח ואכתי אל מקום הדשן למה לי, אלא אפילו דישון מזבח הפנימי היה שם, אשכחן דישון מזבח הפנימי, שהיה אצל המזבח, ומדהוה בהדי תרומת הדשן היכא דמיערב ביה דליכא לאיפלוגי בין תרומת הדשן דאית ביה מעילה להאי דישון מזבח הפנימי משום הכי הוי קודש ואית ביה מעילה. דישון מנורה מנלן, שהיה מניחו אצל המזבח עם תרומת הדשן. דשן הדשן, מריבוי דהוה מצי למיכתב אל מקום (ה)דשן, ע"א [ענין אחר] פירש מורינו למתניתין הדישון של קטרת, דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין כו', דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, אבל של מזבח החיצון עדיין לא נעשית מצותו כדאמרינן בפרק קמא [ט' ע"א] דצריך לבגדי כהונה. המקדש דישון, דלאחר שהוציאו את הדשן בין ממזבח החיצון בין מזבח הפנימי והמנורה ובא אדם אחד ואמ' הרי דישון זה הקדש, כלומ' הרי עלי ליתן דמי הך דישון, ואתא איניש אחרינא ונהנה ממנו חייב מעילה דהא קמפסיד להקדש, דאילו הוה בעין היו שמין אותן ויהא מקדיש זה נותן שוויו, וכשבא זה וחסרו קא מפסיד להקדש דהאי מקדיש לא יהיב כולי האי, ולהכי קתני מתניתין בתחלה מועלין בו, כל'[ומר] כתחלה דכי היכי קודם שהוציאו מעל גבי המזבח מועלין בו השתא כיון דהאיך קיבל עליו ליתן דמי הדישון [נמי מועלין], והשתא קא מהדר (אגמרא) [הגמרא] אהמקדיש דישון דמשמע דלכולהו אית ליה דישון בין מזבח החיצון ובין מזבח הפנימי והמנורה, וקאמ' בשלמא מזבח החיצון, אשכחן דיש בה דישון דכת' ושמו והוציא וגו'. אם אינו עניין, הך אל מקום הדשן. למזבח החיצון, דהא כת' ביה קרא אחרינא בצו את אהרן ושמו אצל המזבח והוציא את הדשן. לקבוע לו מקום, למוראה לומ' דהתם הוי מקומה במקום הדשן כדמפר' במס' תמיד [פ"א] רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום שנותנין מוראת העוף ודישון מזבח פנימי והמנורה. לימא קרא אצל, ולא בעי אל מקום הדשן דבלאו הכי ידעינן דלמקום הדשן הוי מקומה אצל המוראה מושמו אצל המזבח דתרומת הדשן.
תורין בעינן גדולים, כשירין משיזהיבו, בני יונה בעינן קטנים, פסולין (משיזהיבו) [משיצהיבו]. תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן, הואיל וראויין עדיין להקרבה לכשיגדילו, אבל בני יונה שעבר זמנן, תו לא חזי לעולם ולהכי אין מועלין אפילו מדרבנן ולא נהנין מדאוריתא.
בשלמא לר' שמעון, דאמר תורין שלא הגיע זמנן במעילה. כדקתני טעמא, בשחיטת חולין [פ"א ע"א] בפרק אותו ואת בנו קדשים בחוץ הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ, שהרי היה ראוי להקריבן בפנים, והשיני פטור, דמחוסר זמן שהרי נשחט אמו היום ואינו מתקבל בפנים, ר' שמעון אומ' שיני בלא תעשה שהרי ר' שמעון אומר כל הראוי לבוא אחר הזמן, כגון שלא השלימו ח' ימים עדיין ללידתו וכגון אותו ואת בנו שנשחטה אמו היום. הרי הוא בלא תעשה, באזהרה דשחוטי חוץ השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה [דברים י"ב]. ואין בו כרת, הואיל ואין מתקבל בפנים, ותו נמי שמעינן דאמ' במס' בכורות [כ"א ע"ב] דמחוסר זמן נכנס לדיר והרי הוא [כ]בכור מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן נמי, הילכך הני תורין הואיל וראויין לאחר הזמן לכשיגדילו משום הכי מועלין בהן. אלא רבנן מאי שנא ממחוסר הזמן, דלדידהו לא חיילא עליה קדושה כלל, וגרסי' התם בפרק אותו ואת בנו [חולין פ"א ע"א] לילה של שמיני לקדושה יום להרצאה, דלגמרי קודם זמנו לא חיילא עליה קדושה כלל, ותו לרבנן מחוסר [זמן] אין נכנס לדיר להתעשר, אמרי מחוסר זמן, דבהמה לא דמי אמחוסר זמן דעוף, דהיינו טעמא דלא קדיש מחוסר (נכנס) זמן בבהמה. מידי דהוה אבעלת מום, דבהמה דבין קדם מומו להקדישו ובין קדם הקדישו למומו בני פדייה הוי, אבל מחוסר זמן דעופות כיון דאין המום פוסל בהן, דאין תמות וזכרות בעופות ולית להו פדיון, דאפילו בעלי מומין קדשי קדושת הגוף, ולהכי מחוסר זמן דידיה קדוש הוא ולא נהנין ולא מועלין. יצאו מידי מעילה דבר תורה, דלאו קדשי יי נינהו דלא חזו לגבוה דהא מתו. אלא מודינא לך, רבה הוא דקאמ' לרב חסדא אלא גבי מתניתין תורין שלא הגיעו זמנן מודינא לך דודאי מעילה מדרבנן איכא משום קדושה שהקדישן, אלא הא קשיא לי מי איכא דמעיקרא לית ביה מעילה ולבסוף אית ביה מעילה, דקתני גבי הנך עופות דמחוסרין זמן דמשהגיע הזמן מועלין בהן מדאוריתא וקודם זמנן אין מועלין בהן, וא"ת הרי קדשים [קלים] דלפני זריקת דמים אין מועלין בהם ולאחר זריקה מועלין, תריץ גבי קדשים קלים לא חיילא קדושה עליה ממילא כי היכי דחיילא בהנך תורין ממילא כיון שהגיע זמנן.
<h2>דף יב:</h2>
המקיז דם לבהמת קדשים, אותו דם אסור בהנאה ומועלין בו, כיון דלא חזי לזריקה חשיב גופה דבהמה. חלב המוקדשין לא נהנין ולא מועלין, אע"ג דמגופו קאתי. דומיא דדם דלא מקיימי, הבהמה. בלא דם, דדם הוא הנפש הילכך מועלין בו. הכי נמי לא קיימא, הבהמה. בלא פרש, שלא יהא קצת פרש במעיה ותמעול בה. אמרי לא דמי דם לפרש דפרש מעלמא קא אתי, מחמת מאכל אזיל האי מגופיה. [אתי] אחרינא, כשתחזור ותאכל ולא כגופה דמי. קתני, לעיל גבי פרש שבחצר לא נהנין ולא מועלין, וקתני נמי התם בתוספת' [פ"א הי"א] ודמיהם יפלו ללשכה ומסייע ליה לר' אלעזר דא"ר אלעזר כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש, כגון הך פרש דקתני לא נהנין ולא מועלין, דהיינו קדו' ואינו קדוש. דמיו יפלו לנדבה, ואמ'[רי] לה לבדק הבית.
בד"א בקדשי מזבח, הואיל וחלב ובצים אינן ראויין למזבח, הילכ' לא נהנין ולא מועלין. בקדשי בדק הבית כו', הואיל וקדושת הדמים הם, ראויים הם לבדק הבית. והשתא קא דייק למתניתי' דקתני בד"א כו', דקס"ד דהכי קאמ' בד"א דאין מועלין בהם בקדשי מזבח דאפי' אקדישנהו בהמה ועוף קדושת דמים שימכרם ויקח מהם קרבן אפי' [הכי] אין בהם מעילה בחלב ובביצה, (והילכתא) [והילכך] קא פריך אלא בקדשי מזבח כי אקדשיה להאי חלב וביצים לקדושת דמים למזבח שיקנה מהם דבר הראוי למזבח מי לא אית ביה מעילה.
<h2>דף יג.</h2>
כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית וכו' כל הני (הדמים) [הדברים] לא מיירי בדמים אלא בגופן עצמן. בור מלא מים, חזי לבדק הבית לערב סיד במים, לא למזבח דלניסוך המים לא היה ראוי דהא אין מנסכין מים אלא ממי השילוח, אשפה מלאה זבל, אינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית דאינה ראויה לשום דבר אלא לדמיה.
שובך מלאה יונים, ראויה למזבח ולא לבדק הבית. אילן מלא פירות, היינו גפן וראוי למזבח ולניסוך, ובשאר אילנות לביכורים ליכא למימר דביכורים לא אתו לגבי מזבח. שדה מליאה עשבים, אינו ראוי לא לזה ולא לזה. וולד המעושרות לא יינק, כלומ' שאם יצאה נקבה בעשירי והיה לה בן קודם לכן לא יינק שוב ממנה שבנה חולין והיא מעשר, ואיכא נמי משום לא תעבוד בקדשים שמכחיש לקדשים. ואחרים מתנדבין כו', כלומ' דהרוצה יכול להתנות כך מתחילה על מנת [כן] אני מעשרם שאם תצא נקיבה בעשירי שיהא חלבה חולין כדי שיינק בנה ממנה בהיתר, וכן נמי בולד מוקדשין.
הפועלים, שעושים מלאכה בשדה הקדש. לא יאכל מגרנות הקדש, דאע"ג דכת' [דברים כ"ג] כי תבא בקמת רעך וגו', ובפועלים הכתוב מדבר כדמפר' בפרק השוכר את הפועלין [ב"מ פ"ז ע"ב], אפילו הכי לא יאכלו דרעך אמ' רחמנ' ולא של הקדש. וכן פרה, של חולין שדשה בשדה של הקדש. לא תאכל, מן ההקדש דרשאי לחוסמה וכדמפרש בגמרא. כרשינין, מין קיטנית.
אתיא אמו אמו מבכור, דכת' [שמות כ"ב] כן תעשה לשורך ולצאנך שבעת ימים תהיה עם אמו, וכת' במוקדשי' [ויקרא כ"ב] והיה שבעת ימים וגומ', מה (בשר) [בכור] מועלין בו בכולו הואיל ולית בו חלב אף מוקדשין נמי נקיבה מועלין בכולה אפילו בחלבה. העברה העברה, במעשר כל אשר יעבר [שם כ"ג], ובבכור והעברת כל פטר רחם [שמות י"ג].
והא בתלוש בעינן, דהכי איירי באידך פירקין [י"ח ע"ב] דאין מעילה בדבר המחובר בקרקע אלא בתלוש, וכלשכן בקרקע עצמו. אבקה, של שדה. מעלי לה, לההוא מעלין דכשהוא דש מעלה אבק למעלה מן השדה והיינו תלוש, ומשום הכי מעל.
<h2>דף יג:</h2>
שרשי אילן של הדיוט הבאין בשדה של הקדש, לא נהנין ולא מועלין דבתר אילן אזלינן ואילן בשל הדיוט קאי. ושל הקדש באין בשל הדיוט כו', וכדאוקימנא בבב' בתר' [כ"ד ע"ב] בגידולין הבאין לאחר מיכן, אבל כאן פירש היינו טעמא דלא נהנין ולא מועלין משום דאית בהו מגע הדיוט. מעיין שהוא יוצא מתוך שדה של הקדש, המעין של הדיוט ונובע משל חולין משדה חולין ועובר בתוך שדה הקדש. לא נהנין, בשעה שהוא לתוך שדה של הקדש. ולא מועלין, וטעמא דנובע משדה חולין הא נובע משדה הקדש מועלין בו אפילו יצא חוץ לשדה. המים שבכלי של זהב, אותו כד של זהב שבו ממלאין בניסוך כדתנן בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ח ע"ב] כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת נשפכה או נתגלתה ממלא שיעור מן הכיור שמים מגולין פסולין לניסוך, וקא פריך התם [מ"ט ע"ב] בגמר' ונייתי חבית מקודשת, ומשני קסבר אין (קידוש) [שיעור] למים וכלי שרת מקדש שלא מדעת, ואי מייתי חבית מקודשת איפסלי בלינה, וכל זמן שהמים באותו כד לא נהנין, הואיל ולניסוך קיימי. ולא מועלין, משום דלא איקדשו לניסוך עד שנתנן בצלוחית דהיינו כלי (חרש) [שרת] שלהן שבהן היה ממלא אותן ממי השילוח, ערבה, שהיו זוקפין בצידי המזבח. לא נהנין, אפילו קודם שזקפוה משעה שלקטוה לצורך כך, ור' אלעזר סבר וודאי נהנין מהן קודם זקיפה שהרי היו נותנין ממנה וכו', אבל לאחר זקיפה דכולי עלמא אין מועלין בו דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.
אין מועלין בכולן, אם יש בכד של זהב יותר מג' לוגין או פחות אין בה מעילה כלל. אבל מועלין בשלשת לוגין, דאילו לית בהון אלא שלש' לוגין מצומצמין מועלין בהן אפילו ישנו בכד הואיל ושיעור ניסוך הוי בכד. מכלל דרישא, בכד של זהב דקתני אין מועלין אפילו בשלשה לוגין קאמ'. אין מועלין בהן, באותן שבצלוחית. אלא בשלשה לוגין, כפי שיעור ניסוך. ור' יוחנן אמ' מועלין בכולן, דקסבר ר' יוחנן דניסוך המים הוי בכלדהו בין בריבוי בין במיעוט ולהכי פשטה קדושה בכל המים והצלוחית מקדשת את כולן דהא ראויין לניסוך, דלא אמרינן יש שיעור למים. למימרא, מאי דר' שמעון בן לקיש סבר שיעור דניסוך המים מדאורייתא בשלשת לוגין כמו ניסוך היין. והתנן, בשחיטת קדשים [זבחים ק"י ע"ב]. ר' אלעזר אומ' המנסך מי החג, בכלי שרת שנתקדשו לצורך ניסוך המים ונסכן בחוץ חייב כרת משום מעלה בחוץ, ודווקא בחג משום דמתקבל בפנים הוה השתא, אבל בשאר ימות השנה דאין ניסוך המים לא, דכל מידי דלא הוי בפנים אי עביד ליה בחוץ פטור דלא קרינא ביה אל פתח אהל מועד לא הביאו [ויקרא י"ז]. בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה דדריש, במסכת תענית [ב' ע"ב]. נסכיהם, שהכתוב מדבר [בשני ניסוכין]. אחד נסכי מים ואחד נסכי יין וכו', והיינו כשיטת ר' עקיבא רבו, דהואיל וסבירא דניסוך המים מדאוריתא הילכך סבירא ליה דמחייב כרת. ואמ' ליה ר' שמעון בן לקיש, אם כן כיון דמפיק ניסוך היין וניסוך המים מחד קרא. אי מה יין כו', דיין הוי שלשת לוגין כדאמרי' בפ' המנחו' והנסכי' [מנחות ק"ד ע"א], אזרח שמתנדב נסכים כמה יביא שלשת לוגין, מניין שאם רצה להוסיף יוסיף ת"ל יהיה, יכול פחות ת"ל ככה, ומדקא פריך הכי מכלל דלית ליה ניסוך המים ליהוי ג' לוגין, דאין שיעור למים, דמנחם יודפאה קאמ', (ד)ר' שמעון, אדר' יוחנן דאמ' אבל מועלין בכולן דאין שיעור למים, וחשיב בלבו דמשמיה דמנחם יודפאה רבו קאמ', ופריך ליה ואמאי סבירא ליה דאין שיעור למים הא הואיל ומפקת ניסוך המים ויין מחד קרא איכא למימר מה יין שלשת לוגין כו' דיש שיעור למים, ואת היכא אמרת משום ר' מנחם רבו (אלא) [דר"א] בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה דמפיק ניסוך המים וניסוך היין מדאוריתא מחד קרא דמשמע (דאין) [דיש] שיעור, וקסבר דהאי נמי אמ' רבי [יוחנן] משום דמנחם רבו זה, והשתא קשיא דמנחם אמנחם, והכי קאמ' לטעמיה דמנחם וליה לא סבירא ליה אלא סבירא ליה יש שיעור למים, ואיתה הך מילתה כולה כן במסכ' זבחים [ק"י ע"ב] בפר' השוחט והמעלה.
הקן שבראש האילן, עצים שעשו מהן הקן דשמא של הקדש הן ולהכי לא נהנין לכתחלה. יתיז (הקנה) [בקנה], יקח הקנה ויפיל הקן לארץ, ורשאי לשורפן וליהנות ממנו, דווקא יתיז אבל לא עולה, דנמצא שנהנה מן האשרה כשעלה עליה. את החורש, יער, כדמתרגמינן [דברים י"ט] חורשא. מועלין בכולן, בעצים ובנופות ובעלין דמאן [דמקדיש] הכל מקדש.
<h2>דף יד.</h2>
הגזברין שלקחו עצים, שקנו עצים מיער של חולין לצורך קורות. מועלין בהן בעצים, עצמן שהן לצורך קורות. ואין מועלין לא בשפוי ולא בנבייה, דכשלקחו לא לקחו אלא דבר הצריך להקדש כגון קורות עצמן, אבל מקדיש הכל מקדיש בין צריך בין שאינו צריך. שפויי, נסורת. נבייה, עלין שלו. דלא בטלה, שלא בטלה עדיין. ריש לקיש אמ' מותרת, דודאי גוי מבטלה מלבו. היא גופה לא מצלה, דנשתברה. מאי לאו דאתבר מגופה, שהעוף שיבר מן הנופות של אשרה ותיקן הקן. וקתני יתיז, דמשמע שמותרת בהנאה. ה"ג לא דאייתי מעלמא דיקא נמי דקתני גבי הקדש כו' דאייתי עצים [שאינם] של הקדש וקינתה בהן, אבל אי איתבר מגופה אסירי, דע"ז שנשתברה מאליה אסורה. לא נהנין, מדרבנן הואיל ועל אילן של הקדש וצריך לו האילן של הקדש שלא יפול. ולא מועלין, דהא לא קדישי. מאי איריא, לעולם מהכא לא תפשוט דמתניתי' דאייתי מעלמא, דאפי' תימ' דאיתבר מגופה ודקתני לא מועלין. הכא בגידולין הבאין לאחר שבא ביד הקדש עסיקי', שעשתה מהן להקדש הקן. (וקס"ד) [וקסבר] כו', אבל קינתה בגידולין שלא באו לאחר מיכן מועלין בהן דלעולם (עד) [ע"ז] שנשתבר מאיליה אסורה כר' יוחנן. ור' אבהו א"ר יוחנן מתרץ בפירוש דהאי יתיז לא בקן מיירי, אלא מאי יתיז באפרוחים, דמותרין, אבל עצים לעולם אסורין. כאן וכאן, באשירה ובהקדש. מותרין, משום דלא צריכא לאילן שפורחים בכל מקום שרוצים. אבל בצים דצריכי לאילן כאילן דמי ואסירי. ואפרוחין הצריכין (לאילן) [לאמן], שאינן פורחין עדיין.
בונין בחול ואחר כך מקדישין, שהאבנים והסיד היו של חולין בשעה שהיו בונין, כדאיירי במס' שקלים [פ"ד ה"א] מביאים מעות מן השולחני ונותנים למקבים ולמוכרי הסיד והאבנים וכ[ש]נגמר הבניין (כו') היו מביאין מעות של הקדש כשיעור שבח הבניין ושכר האומנין וכשיעור מה שלקחו מן השולחני שנתנו למוכרי הסיד והאבנים ואחר כך היו מקדישין הבניין ומחללין ממעות של קודש, שהיו אומ' תיחול קדושת מעות על הבניין, ואחר כך היו משלימין אותן לאומנין ולשולחני. מאי טעמ', בונין בחול. משום דמאן דמתנדב מעות, [ל]הקדש. מקדיש להו, שאומ' להו הרי אילו מעות קדושות לצורך בדק הבית, והשת' אם כן דבונין בהקדש היכי מצי יהבי הני מעות לאומנין הרי נמצאת נהנין ממעות הקדש כדפרי'[שית] דאמ' תיחל קדושת מעות אבנין ויהבי ליה לאומנין בשכרן.
<h2>דף יד:</h2>
מותר הקטורת, מניסן ואילך לא היו מביאין קרבן אלא מתרומה חדשה שנ' [במדבר כ"ח] זאת עולת חדש בחדשו, אמרה תורה חדש והביא לי קרבן מתרומה חדשה, והקטרת היו שס"ה מנין, שבכל ימות השנה היה מקריב ליטרא מנה בכל יום פרס בשחרית ופרס ערבית, ושלשה מנין היו יתירין לסוף שנה, וכשהיו רוצין לחדש אותו מותר כדי שיהו יכולין להקריבן אחר ניסן ויחשב כחדש. מה היו עושין, מאותו מותר הקטרת. מפרישין שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין, כלו' על מעות הראוייות ועומדות ליתן לאומנין, שהאומנין לוקחין כל צרכי הבניין משלהן או לווין מן השולחני ובונין הבניין והיו כולו חול וכשנבנה כל הבניין, ומביא הגזבר מעות של הקדש כשיעור שבח שהשביחו האומנין בבניין וכן עושין בכל יום, והוי הבניין קדוש והמעות חולין, אבל אין נותן להם הגזבר המעות דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף עד שיגמר כל הבניין, וכן עושין כל השנה, וכשמגיע לראש חדש ניסן שיש מותר שם וצריכין לחזור וליקחנה מתרומה חדשה מחללין אותה מותר הקטרת על אותן מעות חולין שיש ביד הגזבר שחללו כבר על שבח שהשביחו האומנין בבניין, והוי קטרת חול והמעות חזרו לקדושתן כבתחלה, וא"ל הכא שאותן מעות שחזרו לקדושתן היה מניחן, ובמסכת כריתות [ו' ע"א] אמר לן [מורינו] שהיה נותנן לבית גרמו ולבית אבטינס שהיו בקיאין על מעשה הקטרת, ואחר כן חוזרין ולוקחין אותה קטרת מן האומנין מתרומ' חדשה משקלים שהביאו בראש חדש אדר זה שמהן היו תורמין ולוקחין תמידין לצורך כל השנה, ואותה קטרת שפדו מן האומנין היו מערבין עם קטרת חדשה שהיו עושין אותה שנה, וחשיב לה כולה חדשה הואיל ומתרומה חדשה נקיט, ואי אמרת התינח דהוי כשיעור שכר האומנין, דהכי קתני ממנה, דמשמע מקצת מן המותר ולא כל המותר, ומאידך מותר היכי מביאין אותו מתרומה חדשה, תי' שהיו מחללין אותו על מעות השולחני וחוזרין ולוקחין אותו מן השלחני, ואם אית' דבונין בחול מאי דווקא דהיו מחללין על מעות האומנין, הא מצי לחלל לקטרת אבניין, שאומר יכנס בניין זה בקדושת קטרת וקטרת יצא לחולין, ואחר כך יקחו מתרומה חדשה מעות כשיעור הקטרת ויכניסו בקדושת המעות הקטרת והמעות יצאו לחולין וישלימו אותן לאומנין, אלא מדלא עבד הכי ש"מ דבונין בקודש והילכך אין יכולין לחלל הקטרת על הבניין משום דהבניין הוי קודש והקטרת הוי קודש, ואין יכולין לחללן אלא על מעות האומנין שהן חולין, וקשיא לשמואל. ומשני לעולם בונין בחול והיינו טעמ' דלא מחללין לקטרת עצמו אבניין דליכא בניין, כלום אותה שנה. והא מעות האומנין קתני, דהנך אומנין בנו בנין השתא. ומשני אין בניין ודאי איכא אלא דליכא בניין כשיעור מעות, כשהיו קונין בכל יום האבנים והסיד לא היו המוכרין יכולין להמתין עד שיכלה כל הבניין דשמא יצטרכו להם המעות, והיו מביאים מדי יום יום לערב מעות של הקדש והיו מחללין על הבניין ונותנין למוכרי הסיד והאבנים והחול, ונמצא דכל הבניין הוי קדוש לבד משבח שהשביחו האומנין בבניין שהיו ממתינין [מלשלם השבח שהשביחו] בבניין כל זמן שהיו עסוקין במלאכה לפי שאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, ונמצא לסוף שבוע או שבועים שבאותו יום שיכלה הבניין ליכא בבניין שום חול אלא ההוא בניין שבנו באותו יום משום דאכתי לא הקדישו אותו בניין כל עיקר, ושכר האומנין הוו טפי מאותו בניין, ולהכי קתני דלא היו מחללין הבניין משום דזוטר שיעוריה (אלא) ממעות האומנין דנפישין. וקמהדר ליה ואע"ג דליכא בניין בשיעור מעות מאי הוי והאמ' שמואל כו'. היינו טעמא דבונין בחול, לאו משום טעמא דהמתנדב כו', אלא משום דלא ניתנה כו' למלאכי השרת, שליתנהו צריכין ליהנות דאיכא זימנין דבעי האומן למיתב בטולא אי בנא בקודשא כו', וקשיא לי הא, דמעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב ודורש בצלו של היכל, אלמא דנהנין בצל, והכא [אמרינן] דקא בעי [למיתב] בטולא וקא מעי(י)ל. הכא נמי נעביד בחול, משום דאיכא למימ' דילמא בעי למיזגא כו'. אי בעצים דמכאן ואילך, אי בעצים דקיימי לבנות בבניין עד זמן. הכי נמי, דיהו בונין בחול של יהו לוקחין ממעות דהקדש. בעצים דיומיה, שיקבעו בבניין אותו יום עצמו שהקדישן דהואיל ובנו ליה לאלתר ליכא למיחש הכי.
<h2>דף טו.</h2>
קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה, אם [נהנה] משני קדשי מזבח בשוה פרוטה, ומצטרפין (עליהם) לכזית לחייב עליהם משום פיגול או נותר או טמא. קדשי בדק הבית מצטרף זה עם זה למעילה, אבל פיגול ונותר אין בהן דקדשי דמים הן. ואחד קדשי בדק הבית כלל [וכו'] למעילה, אבל לא לדבר אחר, כדאמרן דבקדשי בדק הבית לא איכא פיגול ונותר.
קדשי מזבח עם קדשי מזבח מיבעיא, ולמה לי דקתני רישא קדשי מזבח מצטרף וכו'. משום הכי פליג ליה, למתניתין קדשי מזבח בפני עצמו, ואי אמרת קדשי בדק הבית מיהו לא איצטריך ליה למיתני דכיון דתני קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרף וכל שכן קדשי [בדק] הבית, [איכא למימר] דלא תנא ליה אלא אגב גררא דקתני קדשי מזב' וקדשי בדק הבית. ועוד דאי לא תני ליה הוה אמינא דלא מיצטרף אלא בשביל קדשי מזבח (דאמרי) [דחמירי] אבל קדשי בדק הבית לא. מחוורתא, מחוור ליה, וא"ל [ואמרי לה] דהאי מחוורתא לישנא יתירתא. ואית בהון, קדשי קדשים לכהנים. ואית בהון לבעלים, קדשים קלים, וס"ד דלא מיירי אלא בקדשי מזבח הנהו דלא מיחדין ליי, כגון חטאת ואשם בלבד, אבל עולה חייב דהכי אמרינן במסכת תמורה [ל"ב ע"ב] בפרק בתרא אמר ר' ינאי אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד שנ' [ויקרא ה'] מקדשי יי, המיוחדין ליי, כגון קטרת ועולה ודכוותה מועלין בהן כגבי קדשי בדק הבית. מדרבנן, אבל מדאוריתא לא אית בהו מעילה. תנן הנהנה מן החטאת כו', פרישית ליה לעילה [ב' ע"ב]. ה"ג והתניא ר' אומ' כל חלב ליי לרבות קדשים קלים למעילה. והא קרא קא נסיב לה, דקא מפיק מקרא, אסמכתא בעלמ', יצאו מידי מעילה וכו', דרחמנא אמ' וחטאה בשגגה מקדשי יי, וכיון דמתו לא חזו ליי. אפילו כי מתו נמי, אמאי יצאו [מידי] מעילה הא אין עליהן אלא קדושת דמים. ואילו אקדיש אשפה כו', אלא פשיט' דבקדשי מזבח מיירי דמחיים אית בהו מעילה דאוריתא וכי מתו יצאו מידי מעילה וקשיא לר' ינאי. מהאי קרא, וחטאה בשגגה מקדשי יי. קדשי מזבח לא שמעי' ליה, אלא מקרא אחרינא דכת' [ויקרא ה'] ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וגו', דמשמע קדשים סתם בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית.
<h2>דף טו:</h2>
חמשה דברים בעולה הבשר והחלב, והאימורין. והסולת, מנחה הבאה עמה, ובעולת תמיד מיירי דאית ביה סלת ויין ושמן. והיין והשמן מצטרפין זה עם זה, לחייב משום מעלה בחוץ ומשום פיגול ונותר וטמא ומשום מעילה נמי, ואע"ג דתני רישא [ע"א] קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה, איצטריך לאשמועינן הא, דרבותא אשמעינן דהבשר והסלת שהם שני מיני' והוא הדין ליין ושמן דמצטרפין, דם לא חשיב בהדי (ד') [ה'] דברי' דליתיה (א)לא בפיגול לא בנותר ולא בטמא כדא' בפרק כל הבשר [חולין קי"ז ע"ב], ולא במעילה כדאמרינן בפרק דלעיל [י"א ע"א]. וששה דברים בתודה, מצטרפין. הבשר [והחלב] והסלת, שמביא עם התודה מנחת נסכים כדאמרי' בפרק שתי מדות [מנחות צ' ע"ב] או זבח [במדבר ט"ו] לרבות תודה כו'. והלחם, ארבעים לחמי תודה.
מתני ליה רב הונא חמשה דברים (בעולה) [בעולם], דהא דתנינן בעולה הוה תני דבכל הקדשי' מצטרפין הנך ה' דברים ותו לא. והרי תודה, שמצטרפי' ששה דברים שבתודה הבשר כו'. אלא תני בעולה, אבל זבח אחר איכא טפי מה' דברים דמצטרפי, ע"א בעולם (האמרת) [קאמרת], דשמעינן דבכל מילי בעולם מצטרפי הני ה' דברים אפילו בחולין ליטמא טומאת אוכלין. והקתני בתודה אלמא בענייני דזבחים מיירי ולא בחולין, ומדסיפא בזבחים רישא נמי. ומצטרפין לכזית להעלותן בחוץ, שאם הקטיר בחוץ בבמת חוץ חצי זית מבשר וחצי זית מאמורין חייב משום מעלה חוץ, דהקטרה כזית בעינן כדכת' [ויקרא ז'] ואם האכל יאכל, בשתי אכילות הכת' מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח מה אכילת אדם כזית. דכליל הוא מצטרפין, הבשר והאימורין, אבל שלמים דנאכל לכהנים הבשר, אין מצטרפין הבשר והאמורין, הואיל ובפנים לא חשיב העלאה להכי העלאה בחוץ לאו כלום היא. (ודתנן) [והתנן], לקמ' במתניתי'. כל הפיגולין מצטרפין זה עם זה, לכזית, בין בשר בין חלב בין פיגולין דשנים או שלשה זבחים. אלא אימ', הא דקתני עולה ואימ'[וריה] מצטרפין לכזית, לאו להעלאת חוץ ולחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא קתני, דאם כן קשיא שלמים, אלא אימ' מצטרפין לכזית לזרוק עליהם את הדם, כדכת' [דברים י"ב] ועשית עולותיך הבשר והדם, בזמן שיש בשר יש דם אין בשר אין דם. ור' יהושע היא דתניא [ר' יהושע אומר] כל הזבחים שבתורה [וכו'] בחצי זית בשר ובחצי זית חלב אין זורק את הדם, משום דכת' [ויקרא ז'] אם האכל יאכל, בשתי אכילות הכת' מדב' אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, ובעינן בתרוייהו שיעור אכילת כזית. שכולה כליל, דאימורין כבשר. אפילו כולה קיימת, הואיל דאין מזבח קיים לא יזרוק הדם. מנחה מאי עבידתי', כלומ' והלא אין אחת מחמש מנחות באות עם זבח. מנחת נסכי', שבאה עם הזבח כדכת' בסדר שלח לך [במדבר ט"ו] דס"ד הואיל ובהדיה זבח קאתיא כי גופה דזביחה דמיא ויזרוק עליה אם הדם קמ"ל דלא.
התרומה ותרומת מעשר [וכו'] מצטרפין לאסור כו', שאם נפל מכולן שאור כדי לחמץ לעיסה של חולין נאסרת, וכן אם נדמעו במאה של חולין אסורין במאה והן בטילין. ולחייב עליהן חומש, אם אכל מכולן כזית בשוגג. כל הפיגול כו'.
תרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי לא צריכא קרא, דגופה תרומה נינהו.
<h2>דף טז.</h2>
לא שנו, נבילות מצטרפות זו עם זו נבלת בהמה טמאה עם נבלת בהמה טהורה. אלא לענין טומאה, דחצי זית מזה וחצי זית מצטרפין לטמא מי שיגע בהן, דכזית נבלה מטמאה דהא כת' בה אכילה דכת' [ויקרא י"א] כי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה, ולהכי מצטרפין לעניין טומאה, משום דבין נבלת בהמה טהורה ובין נבלת בהמה טמאה מטמאה משום שם אחד דשם נבלה אחת היא ושוין הן לענין טומאה כדגרס' התם [חולין ע' ע"ב] וכי ימות מן הבהמה זו בהמ' טמאה אשר היא לכם לאוכלה זו טהורה, ואתרוייהו קאי והנוגע בנבלתם יטמא, הילכך לענין טומאה שוין בדברי הכל. אבל לעניין אכילה, לא מצטרפין חצי זית מזה וחצי זית מזה לחייב עליו משום לא תאכלו כל נבלה [דברים י"ד], דאחצי זית נבילת בהמה טמאה לא מיחייב, דלא אתי איסור טומאה ואיסור נבילה, דבנבילת בהמה טמאה ליכ' משום לא תאכלו כל נבילה אלא משום לא תאכל טמאה. אפילו לאכילה מצטרף נמי, משום בל תאכל נבילה, דקסב' איסור חל על איסור. [לא] פליג', [אד]רב דהכי קאמ' רב אשי טהור' לעצמן וכו', היינו לענין אכילה אבל לעניין אב הטומאה מצטרפי'. מיתת פרה וחיי גמל, כגון שאם תלש חצי זית מפרה מתה וחצי זית מגמל חי. אין מצטרפין זה עם זה, לא ליחייב משום נבילה ולא ליחייב משום כזית אבר מן החי דאין חי ומת מצטרפין.
מיתת שניהם מצטרפין קשיא לרב אסי, דאמ' טהורה לעצמן (ב)כולן, כלומ' לרב לא קשיא, דמצי לאוקמי מיתת שניהם מצטרפין לעניין טומאה, אבל להך לישנא דאמ' רב אסי דלא מצטרף לא לטומאה ולא לאכילה דהיינו להך לישנא דאמ' פליגי קשיא, ואי קשיא להך לישנא דאמ' דרב אסי (אמ') פליגא אדרב הא קתני מתניתין כל הנבילות מצטרפין, ת'[ריץ] מוקים לה למתניתין בנבלות של בהמות טהורות.
אימ' הא חיי שניהם מצטרפין, לחייבן משום אבר מן החי. ומני ר' יהודה היא דאמ', בפרק גיד הנשה [חולין ק"א ע"ב] אבר החי נוהג נמי בטמאין. מאי איריא, (היינו דתני) [דרהיט ותני] מיתת פרה וחיי גמל, אלא ליתני מיתת פרה ומיתת גמל, כל שכן מיתת פרה וחיי גמל, אלא מדנקט כי האי לישנא מת וחי ש"מ דמיתת שניהם מצטרפין וקשיא לרב (אשי) [אסי]. ועוד תניא חצי זית פרה כו' אבל חצי זית פרה וחצי זית מגמל בין בחייה בין במיתתה מצטרפין, היינו בין במיתת שניהם בין בחיי שניהם, והך ברייתא הויא סיפא דאידך דלעיל דתני מיתת פרה וחיי גמל כו', וכיון דאוקמת רישא הא מיתת שניהם לא מצטרפי אם כן קשיא סיפא דתני בהדיא דמצטרפין, אלא ודאי רישא כדדייקינן מעיקרא הא מיתת שניהם מצטרפין וקשיא לרב אסי. אמ' לך רב אסי האי תנא סבר איסור חל על איסור, אע"ג דאיכא איסור בהמה טמאה אתי איסור נבילה חל עליה ומצטרפין, ורישא דקתני מיתת פרה כו' היינו נבילה ואבר מן החי של בהמה טמאה דלא אתי נבילה וחייל על איסור אבר מן החי, ולדידי לא סבירא ליה הכי, ואי'[ת] דפר'[שי] קשיא רישא אסיפא, דקס"ד דהאי דתני בין בחייה בין במיתתה, משמע במיתת חדא וחיי חבירתה וקתני דמצטרפין, ורישא דקתני חצי זית פרה בחייה וחצי גמל במיתתה אין מצטרפין. אלא ש"מ במיתת שתיהן מצטרפין, דהכי איבעי לפרושי דלא תיקשי ארישא, בין בחייה בין במיתתה בחיי שתיהן ובמיתת שתיהן, וקשיא לרב אסי, אמ' לך רב אסי הך תנא כו', וזהו תוכן המילה, משום דלא ידעינן דהך ברייתא אי איתא סיפ' דאידך דלעיל דמיתת פרה בחיי גמל כו'.
<h2>דף טז:</h2>
לוקה עליהם בכזית, ולא בכעדשה. אכילה כת' בהו, שקץ הוא לא יאכל [ויקרא י"א], ואין אכילה שאתה אוכל פחות מכזית. והבדלתם בין הבהמה וגו', בשילהי סדר קדשים תהיו [שם כ'] כת'. פתח הכת' באכילה, אל תשקצו את נפשותיכם, דהיינו אכילה דכי אכיל לה משקץ נפשיה. וסיים בטמא, אשר הבדלתי אתכם לטמא, ובהאי קרא כת' שרץ ובכל אשר תרמוש האדמה. מה טומאה בכעדשה, שכן תחלת בריאתו בכעדשה אף אכילתו נמי בכעדשה. (כאן בחייהן, דליכא למימר הכי לא מיחייב עד דאכיל כזית.) וקלסיה ר' יוחנן דשפיר קאמ'. וקשיא לרב, דאמ' בכזית. כאן במיתתן, (דליכא) [דאיכא] למימ' מה טומאה בכעדשה אף אכילתו בכעדשה. כאן בחייהן, דליכא למימ' הכי לא מחייב עד דאכיל כזית. והא רב אמתניתי' קאמ', דעלה מתניתין דקתני כל הנבלות מצטרפין לכזית קאמ' בגמר' לא שנו אלא לעניין טומאה כו', דקס"ד דכי היכי דאמ' לא שנו אמתני' הכי נמי הא אכילת שרצים לוקה כו' אמתניתין שרצים דכל השרצים מצטרפין קאי. ומתניתי' כל השרצים קתני במיתתן, מדקתני מצטרפין לטמא בכעדשה, ואפי' הכי קאמ' לוקה עליו בכזית. דוקא די לך, שלך יהא אותו דקדוק שדקדקתה דאמתניתי' קתני, דודאי לאו אמתניתי' קאי אלא מימרא בעלמ' ובחייהון. ודקלסיה ר' יוחנן, דאכילת שרצים מיתתן בכעדשה. מיתיבי, לר' יוחנן. אפי' פחות מכזית כו', דכיון דאיברים שלימים הוו חשיבי טפי. ואמ' ר' יוחנן אין לוקה כו', והשתא משמע לן דר' יוחנן קאי אברייתא, וברייתא נמי ודאי במיתתן איירי דהא קתני מטמאין, ואין טומאה אלא במיתה, וקאמ' ר' יוחנן אין לוקה אלא בכזית, והיכי קלסיה להא דא"ר יוסי אף אכילה בכעדשה, ואוקימנא לה במיתתן. במובדלין דבר הכת', בהנהו שמנה שרצים שבתורה המובדלין משאר שרצים שחמורין יותר מאחרים משתעי קרא לעיל והבדלתם בין הבהמה וגומ' דהואיל וטומאה בכעדשה אכילתן נמי בכעדשה, והא דא"ר יוחנן הכא בכזית בשאר שרצים קאמ' דליכא למימר בהו בכעדשה כו', והשתא דלא קאי ר' [יוחנן] אברייתא, דברייתא ודאי מיירי בשמנה שרצים דקתני מטמאין, ואינן מטמאין אלא אילו ח', אלא שמעתא בעלמא קאמ'. ואמ' לן ר', דכי היכי דמתרץ רבא במובדלין דיבר הכת' הכי נמי מצי לתרוצי דכי א"ר יוחנן כזית בחייהם קאמ', אלא רבותא קמ"ל בשאר שרצים דאפי' במיתתן אין לוקה על (ב)פחות מכזית, ועוד פירש המורה לבעי', דר' יוחנן אברייתא קאי דשמ' שרצים טומאתן בכעדשה, וברייתא מיירי (בשאר) [בשמונה] שרצים, ור' יוחנן להכי קאמ' כזית דאע"ג (דשאר) [דשמונה] שרצים טומאתן בכעדשה כיון דלא כתיבא טומאה בהדיא לא דייקינן הכי מה טומאתן בכעדשה אף אכילתו נמי, והמבין יבין. אלא מעתה, ד[ב]מובדלין דיבר הכת'. בהמה נמי, דכת' [ויקרא כ'] בין הבהמה (לטהורה) [הטהורה לטמאה]. לימ' ליפלוג בין מובדלת לשאינה מובדלת, ואמינא נמי דבמובדלת דבר הכת' דאכילתה כזית מיחייב כמו שטומאתה בכזית שאינה מותרת באכילה הואיל ובטומאתה ליכא לו טומאה בעלמא נקיט כי האי שיעורא, (אלמא) [אלמה] קיימא לן דאחת נבלת בהמה טהורה ואחת נבלת בהמה טמאה חד שיעורא אית להון.
<h2>דף יז.</h2>
אמ' להו כי מקיש רחמנא, בהמות לשרצים דנימ' כי היכי [דלא] (ד)שוו בשרצים בין מובדלין לשאינן מובדלין הכי נמי בבהמות לאו לשיעורא אקושינהו דודאי אחת מובדלת ואחת שאינה מובדלת אכילתה וטומאתה כזית, אלא לאפושינהו בבהמה אקושינהו, דכי היכי דבל תשקצו דכת' בסיפיה דקרא קאי אמובדלין דשרצים הכי נמי קאי אבהמה מובדלת ואיכא תרי לאוי לאו דלא תאכלו נבילה ולאו דלא תשקצו, ובטמאה לא מחייב משום בל תשקצו אלא משום טומאה בלבד.
כל שטומאתן ושיעורן שוין, כגון נבילה ונבילה, דכל הנבילות מטמאין בכזית וטומאתן עד ערב, או שרץ ושרץ דזה וזה טומאת ערב. ואין שיעורו שוה, דשרץ בכעדשה ונבילה בכזית. שיעורו ולא טומאתו, כגון מת ונבלה דתרוייהו מיטמאו בכזית, ולא טומאתן דמת טומאתו שבעה ונבילה טומאת ערב. לא טומאתו ולא שיעורו, כגון מת ושרץ.
אית דגרסי במתניתין דם השרץ והבשר, ומפר' הכי בגמרא, א"ר חנין, האי הבשר דקתני במתניתין לאו בבשר דשאר שרצים קאמ' אלא בו, שאם הבשר מאותו מין שרץ שהדם יוצא ממנו מצטרף ואי לא לא, ואית דגרסי דם השרץ (והשרץ) [ובשרו], ומפר' בגמ' א"ר חנין האי בשרו דקתני במתני' מאותו שרץ עצמו קאמ' ולא מאחר ואע"פ שהוא מאותו מין.
הטמאים, ה' יתירא דריש. בין משם אחד, כגון עכבר ועכבר. שני שמות, חצי כעדשה... בעינן וחצי עדשה מחולד(ה), אלמ' דלא בעינן כו'. כאן בכולו, אי הוה הדם משרצים שלימים והבשר בין משם אחד בין משני שמות... מצטרפי דכיון דבאין מדבר חשוב מצטרפי. כאן במקצתו, דלא אתו משרצים שלמים לא מצטרפי אלא בו ממש. ומנא תימרא, דשני לן בין כולו למקצתו. נשפך על הרצפה, רביעית דם של מת. קטפרס, מקום מדרון. איהל על מקצתו, שאיהל למעלה ממקום גבוה. טהור, דסופו של דם לרדת למקום [שאינו] מדרון ולנוח שם ואין כאן מקומו. איהל על כולו, כלומ' למטה לאחר שירד ממקום מדרון. שהגיס בה, שהיה ממרס בכוש ובכרכר או בכל דבר אע"פ שאיהל עליו כשהוא מגיס. טהור, המגיס דכיון דהגיס... דלא חסר מרביעית דם ממאי דדבוק לכוש או לכרכר הילכך טהור אותו דם דלא מטמא באהל, הכא נמי בהאי רביעית שנשפך על הרצפה לא סגי דלא ליחסר מן הרביעית כשירד באותו קטפרס ואמאי קאמ' איהל על כולו טמא אע"ג דאיכא למימר דחסר כל שהו. אלא לאו ש"מ כאן בכולו, והא דקתני על כולו טמא שבא הדם ממת שלם דחשיב ודקתני שהגיס טהור דבא ממת חסר דלא בא מדבר חשוב, ל"א איהל על מקצתו וכו', ולא דייקי' כדדייקינן לעיל, על מקצתו למעלה למקום גבוה, על כולו למטה לאחר שירד ונח, אלא מקצתו דווקא וכולו דווקא. והא"ר חנינא וכו', ואע"פ שאיהל על רביעית שלם אינו מטמא באהל ואת אמרת על כולו טמא, ולא דייקנא להא דדייקנא דלא סגי דלא ליחסר מרביעית, אלא לאו ש"מ כאן בכולו כו', כדפרישית.
ר' מתיא, בן חרש הוה דר ברומי ור' שמעון בן יוחי הלך לשם לבטל גזירה כדנימא בסמוך. וזה לכם הטמא, דקא מייתר להאי דרשא לכם, דלגופיה לא אתא, דהא כת' קרא לגופיה (אלא) [אלה] הטמאים לכם בכל השרץ, ולאלה תטמאו [ויקרא י"א], ואית דמפקי מדרשא דוי"ו, דמצי למיכתב זה לכם וכת' וזה לרבות דם השרצים. אמרו לו תלמידיו, של ר' מתיא לר' מתיא. חכם לו בן יוחי בן חכם יש ליוחי שיודע להביא ראיה מן התורה (שלא) מדעתו, ויש מפרשים נתחכם לו ר' שמעון בן יוחי. אמר להן, ר' מתיא לתלמידיו לא מחכמתו אמרה, שהרי תלמוד ערוך הוא בפיו של ר' אליעזר, ומשמו אמרה ר' שמעון, ומנלן דר' שמע' [משמו] אמרה, שפעם אחת גזרה מלכות, הרשעה שמד על ישראל. שלא ישמרו שבת וכו' וסיפר קומי, גילח שער שלפני מצחו והניח שער שלאחריו כעין בלורית כדרך שגוים עושים כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי. יעני או יעשי', רצונו שיעני אוייבו או יעשיר. טבות, אמרי. ירבה, בבנים.
<h2>דף יז:</h2>
ושהוא מלומד בנסים, כדמפורש במסכת שבת [ל"ג ע"ב] שעמד במערה י"ב שנים ונעשה לו נס שנברא לו חרוב ומעיין. יכולים אתם לומר תן בנך להריגה, בתמי', שאתם רוצים לשלח בן בנו להריגה, כלומ' במקום סכנה, שאתם אומרים לי אשלח את בני. אמ' להן ר' יוסי אנא דילמא כו', יותר ממה שאני מפחד מן האויבים אני מתיירא שלא יכעוס עליו ר' שמעון בשביל שום דבר ושמא יענישנו, ומפור' בתלמוד ירושלמי שקיבל עליו ר' שמעון דלא עניש ליה ואע"פ כן עניש ליה כדאמרינן, אל יחזור הבן אצל אביו בשלום. עקם פיו, שהתחיל לגמום ולומר בלחישה, שלא רצה לומר בפה כדי שלא יבין ר' שמעון, שלא יהא מורה הלכה לפניו, ואע"פ כן הרגיש ר' שמעון שהיה מורה הלכה. ואמ' לו מן עקימת שפתיך וכו', אבל הואיל ולפני הוריתה הלכה. אל יחזור הבן וכו', שקללו, ומפר' בהגדה שנפל ר' אליעזר בחולי אסכרה והיה שוכב בספינה, וכשנזכר ר' שמעון מה שקבל עליו שלא יענישנו ביקש עליו רחמים שיתרפא, וכשהגביה צוארו חוץ מן הספינה מבלי דעתו יצתה האסכרה מתחת גרונו ונתרפא, יצאו מן הספינה ללכת לביתו של קיסר. יצא לקראתם בן תמליון, שד הוא שקורין גוייטון. אבא עמכם, ועל ידי יבא לכם נס. שפחה של בית אבא, הגר שפחת אברהם לה נזדמן מלאך שלשה פעמים, דכת' מלאך שלשה פעמים בפרשה [בראשית ט"ז]. קדים הוא על בברתיה דקיסר, דהכי אמ' להו בן תמליון אנא מקדימנא ואיעול בברתיה תוך גופה דלא לישתכח אסיא דמסי לה עד שתיתין אתון ותימרו לי פוק ונפקנא ובההיא אגרה עביד לכו כל דבעיתו מיניה, וזה יהיה לכם אות דכי נפיקנא מתברנא כל כלי זכוכית שלה, והכי מפורש בהגדה. אמ' להו, קיסר. כל דאית לכון למבעי לההיא אגרתא, דכתיביה להנהו גזירות דלעיל. והיינו דאמ' ר' אליעזר, במסכ' יומא [נ"ז ע"א]. אני ראיתיה ברומי, פרוכת של בית המקדש. והיו עליה כמה טיפי דמים, מדם של יום הכיפורים של פר ושעיר שהוזה עליה, שכשהכניסה אותם בת קיסר ראה אותם ר' אלעזר ששם היתה נגנזת. הפיגול והנותר, אע"פ שטומאתו ושיעורו שוה אין מצטרפין. שני שמות, דהאי נותר והאי מיקרי פיגול. אפילו בקל שבשניהם, ולא מצטרף חצי זית של נבילה לחצי זית של מת, או יש רוב במת ונבילה משלימו אין מצטרף לטמא אפילו טומאה קלה שבשניהן דהיינו טומאת ערב, וכן פחות מכעדשה של שרץ ונבילה משלימו לכעדשה, או פחות מכזית של נבילה ושרץ משלימו לכזית, שאין מצטרפין לטמא אפילו טומאת נבילה דהוי קלה שבשניהם דהוי כזית, ויש מפרשי' ששרץ קל דלא מטמא במשא כנבילה והוא הדין צירף שרץ למת.
לא שנו, דאין מצטרפין פיגול ונותר. אלא לטומאת ידים מדרבנן הוא, כדאמרינן במסכת פסחים בכיצד צולין [פ"ה ע"א] חד אמ' משום חשדי כהונה וחד אמ' משום עצלי כהונה, דכיון דמדרבנן הוא לא עביד תקנתא לתקנתא דמצטרפין. אבל לעניין אכילה מצטרפין, וחייב כרת, שאם יש רוב פיגול ונותר משלימו לכזית חייב משום פיגול, ואם יש (שיעור) [רוב] נותר ופיגול משלימו חייב משום נותר, ואם שניהם שוין חצי זית פיגול וחצי זית נותר חייב שתים משום פיגול ומשום נותר דהי מינייהו קא מפקת, וכן שמעתי בכל המצטרפין לחייבו משום שנים. כל שפסולן בקודש, משמע מדכת' קודש, דהיינו פיגול ונותר שפסולו בקודש, וכת' (הן) [הם] דמשמע דמצטרפין.
האוכל שניטמא באב הטומאה, דהוי ראשון. ושנטמא בולד הטומאה, דהוי שיני. מצטרפין זה עם זה לטמא קל שבשניהם, דהיינו שיני, דחשבינן ליה הצירוף בשיני לעשותו שלישי, אבל לא חשבינן בראשון לעשותו שיני דהיינו חומר שבשניהם. כבחצי פרס, דאי אכל בין כל אוכלין טמיאין שבעולם חצי פרס טמאין האוכלין ונפסלין מליגע בקודש.
מה טעם, מצטרף אוכל ראשון לשיני. מפני שאפשר לשיני שיעשה ראשון, כלומר דהשיני נעשה ראשון לעשות שיני מי שנוגע בו, ומקמיה דסיים למילתיה קא פריך ליה, ומי קעביד שיני כראשון, דהנוגע לשיני יהא [כמותו] נוגע בראשון והיינו אין טומאה עושה כיוצא בו. מי גרם לשיני, שיבא. לאו ראשון, דעל [ידי] ראשון נעשה השיני שיני, וכיון שממנו הוא מצטרף האי אוכל ראשון עם אוכל שיני לעשות לנוגע בהן שלישי, אבל ראשון לאו מכח שיני קאתי הילכ'[ך] אין שיני מצטרף לראשון לעשות שיני כראשון, אינמי דאין טומאה עושה כיוצא בה. בני חדא ביקתא אינון, מחדא ביתא אינון, ששניהם יכולין לעשות מעשה בשלישי, כיצד השיני עושה שלישי ואם חזר הראשון ונגע בו עושהו שיני לפי שאיפשר לשלישי שיעשה שיני והואיל וכן ביקתא אינון, מחדא שכונה, ראשון עביד שיני ושיני עביד שלישי נמצא דשניהם עבדי מילתא אהדדי דמכח שניהם הוא בא ומצטרף.
<h2>דף יח.</h2>
ומי בעי ר' שמעון צירוף, כלומ' אי ליכ' כזית שלם מי לא הוה מיחייב ר' שמעון. והתניא כל שהוא, (לרבות) האוכל כל שהוא. למכות, לוקה. תני אין צריך לצרף, דאפי' כל שהו לוקה, נר' דווקא היכא שהאיסור בעין אמרי' כל שהוא למכות ואין צריך לצרף אבל היכא שהאיסור נתערב צירוף צריך, שאם לא כן לר' שמעון אם נפלה טפת חלב לתוך הקדירה תיאסר כל הקדירה. קצץ מכולן ועשה בגד למשכב, חשיב בשלשה טפחים ומטמא ואם עשאו למושב, חשיב טפח, דטפח ראוי לישיבה כדאמרי' התם תלמידיו של ר' אלעזר היו יושבים ששה באמה. אם עשאו לאחיז', חשיב בכל שהו. שכן עומד לנוולא, דדרך האורגים שפוסק לו נימא וקושרו צריך למלול הקשר בין אצבעותיו ולהכי מניח משהו בגד על אצבעו כדי שלא יחתוך לו הנימ' את אצבעו, ודרך נשים לעשות כן וקורי' לו אשטרי לדמש, ודווקא בשייחדו, דאי בסתמא בעינן ג', דאם לא כן, לא תמצא לעולם שיעור שלש על שלש. הואי' וראוי לקוצצי עצים תאיני', ורימונים שידיהם מלוכלכות בלחלוחית תאינים ומקנחים בהם ידיהם בכל שהו, אינמי פן יחתוך אצבעו בקציצתו והבגד מגין עליו.
שוה פרוטה אע"פ שלא פגם מעל, בין בדבר שאין רגיל לפגום כי אם על ידי רוב תשמיש כיון שלפעמים פגמו ניכר לא מעל עד שיפגום. בדבר שיש בו פגם, בגמ' יליף מקראי טעמ' דאין בו פגם כיון שנהנה מעל ושיש בו פגם עד שיפגום.
ומודה ר' עקיב' לחכמי' בדבר שיש בו פגם, דלא מעל עד שיפגום, דלא א'[מר] מילתיה אלא בדבר שאין בו פגם. במאי קמיפלגי, כיון דר' עקיב' מודו היינו רבנן.
בלבושא מציעא, זהו מלבוש שלובש אותו על החלוק, וגם למעלה לובשין מלבוש אחר, והוא באמצע, ולא פגים עד זמן מרובה דהא החלוק מגין עליו שאינו נוגע לבשר, והמלבוש אחר שלובשין עליו מגין שלא נישוף למידי, ובהא פליגי, ר' עקיב' סבר הואיל ולא פגי' לאלתר אע"פ שהוא פוגם לאחר זמן כדבר שאין בו פגם חשיב וכיון שנהנה מיד מעל ולא בעי פגם, ורבנן סברי כיון שיש בו פגם מ"מ לא מעל עד שיפגום דכדבר שיש בו פגם חשיב ליה, מלמלי, מלבוש, כדאמרי' בהניזקין [גיטין נ"ט ע"א] דשדר ליה בונים בר בונים לר' סיסני והומם סלסלה ומלמלה, ומפר' התם דבר הנמלל ונמתח כו', ולפי שאינו רגיל ללובשו אין בו פגם כל כך אמנם פגים לאח' זמן וקמיפלגי בפלוגת' דאפרישית.
אחד יחיד, דנפש יחיד משמע. אלא שנוי, דמשנה מהקדש לחול וכן מעילה דאשה שמשנתה עצמה מבעל לבועל וכן מעילה דישר'[אל] כשמשנה מן המקום.
<h2>דף יח:</h2>
פגם ולא נהנה, בדבר שיש בו פגם מיירי כגון טלית ופגמו באותה לבישה ולא נהנה. נהנה, באותה לבישה. ולא פגם, בפרוטה, ומדמית לסוטה מה סוט' לא הויא אלא כגון נהנה ולא פגם דאינה שותה אלא כשקדמה שכיבת בעל לבועל והך בעילה הויא ליה נהנה ולא פגם דהך לאו בת פגימה שהרי פגומה ועומדת. ובמחובר לקרקע, כגון שישב על שדה הקדש, ודומיא דסוטה דמיירי במחובר כמער איש לויות [מלכים א', ז'], וא"ת נימעטיה מע"ז דאינה במחובר כדקיימ' לן אלוהיהם על ההרי' וגו', וי"ל נהי דע"ז לא מיקרי, חיובא שייך ביה דהא מותר ועובד בסייף. ובשליח שעושה שליחותו, דאם שלח אדם שלוחו ליטול משל הקדש דלחייב השליח שחטא. בתרומה, דכת' ביה [במדבר י"ח] ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו. וכ' חטא במעילה, [ויקרא ה'] וחטאה בשגגה. מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה, דכת' ביה [ויקרא כ"ב] כי יאכל, והיינו פוגם ונהנה, אבל פוגם ואינו נהנה מיקרי מזיק ופטור דכי יאכל כת' פרט למזיק, נהנה בלא פגם שאין בו הנאה של כלוי. מי שפגם נהנה, לאפוקי פוגם זה ונהנה זה, כגו' שקרע כסות של הקדש ונהנה אחר מלבש לבוש של הקדש. ובדבר שפגם נהנה בו, דגבי תרומה כת' יאכל, שהפג' וההנאה בכזית שהוא אוכל, וכן נמי גבי הקדש לא מיחייב עד שנהנה מדבר עצמו שפגם, למעוטי נהנה בחצי שיעור ופגם בחצי שיעור אחר. פגמו והנאתו כאחת, דגבי תרומה כת' אכילה, והנאתה וביעורה שוין בהדי הדדי אתו, כמו כן בעינן גבי הקדש, למעוטי נהנה בחצי שיעור ופגם הך דבר עצמו של הקדש בחצי שיעור.
ובתלוש מן הקרקע, דגבי תרומה לא מיחייב עד דמדגן, ובשעה שהוא דגן הוי תלוש, הכי נמי הקדש לא מיחייב אלא בתלוש, וק' ואמאי מועלי' בשער העומד ליגזז כיון דקיימ' לן דאין תרומה במחובר אף בעומד ליתלש, י"ל דכי תמעל מעל ריבה. ובשליח שעשה שליחותו, כגו' שליח שתרם לדעת בעל הבית משלו על של חבירו תרומתו תרומה, אבל שלא מדעת בעל הבית לאו כלום היא דכת' [במדבר י"ח] כן תרימו גם אתם, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, הכא נמי גבי הקדש לא מעל השליח כל זמן שעשה שליחותו. אין לי אלא אוכל ונהנה, אוכל זית שלם דהא ילפינ' מתרומ' ובתרו' כת' [ויקרא כ"ב] כי יאכל, דמשמ' כזית. אכילתו ואכילת חבירו, אילו אכל זה חצי זית משל הקדש וחבירו חצי זית מניין דמצטרפי אהדדי. הנייתו, סך לעצמו וכן סך לחבירו. ואפי' לזמן מרובה, זה שחרית וערבית. אף במעילה לא צירף שתי אכילות כאחת, וכגו' שלא נודע לו בנתים.
<h2>דף יט.</h2>
כיון שהוציא מעל, כיון שהביא אותם קינין לקרבן וכיון שהוציא אותם מעות מעל, דס"ד דאין כאן מעילה מאחר שבא להקריבם, ואע"פ שבשעה שבא ללוקחם הן חולין אלא שלאחר כן הקדשה, קמ"ל דמעל, אי נמי מיירי שהקדישה משעת משיכה. וחכמי' או' לא מעל עד שיזרק הדם, דאמרינ' דלא הוציאו לחולין עד שיתכפר וכפרה לא הוי עד שיזרק הדם, דבעינן לר' יהודה תרתי שיהנה ושיוציא.
שיכול פשיט' נפש כת' ביה, כלומ' אמאי אצטריך ליה לתנא למיתני אחד יחיד כו', ומה תוכל לומר דתנית שיכול. והאי לאו זר הוא דהא כבר נמשח בגויה, ולא לחייב מעילה אפי' סך בשמן של תרומה. קמ"ל, תנא דברייתא דמועלין. אקשיה רחמנא כו', מילתא באנפא נפשיה קא'[מר]. אקשיה רחמנא, הקדש. לסוטה לע"ז ולתרומה, כדמייתי קראי לעיל [י"ח ע"א]. דאע"פ דלא פגם, כסוטה שלא נפגמה השת' שכבר נפגמה ששכב עמה בעלה וקדמה שכיבתו לשכיבת הבועל כדפרי'[שית]. עד דאיכא שנוי, שמשנה בוראו לבעלים. עד דבקע בקורדום, דהיכ' דהוי דבר פגומה לא מיחייב עד שיהנה וישנה ויפגום, ותרויהו צריכי דאי לא דאקשיה רחמנא (מסוטה ותרומה) [לסוטה] אמינ' אוכל חייב דומיא דתרומה אבל נהנה לא קמ"ל (ע"ז) [סוטה] דמידי דאכילה אינו אפי' הכי חייב, ואי מע"ז הוה אמינ' דפוג' לחודיה כגון קרע כסות מיחייב דומיא דע"ז דליכ' אלא פגם שפוגם עצמו להם. אקשוה רחמנ' לתרומ', דאי מזיק לה כגון ששורפה דפטור עד שיאכלנה כמו כן גבי הקדש נמי כו', ותי'[מה] מה דנקט מידי דבר אכילה, אפי' מידי דלאו בר אכיל' כי מזיק פטור, כדאמ' בבב' קמ' [ו' ע"ב] דלא משכח דמשלם מידי במילי (דבדקי) [דנזקי] הקדש אלא באומ' הרי עלי מנה לבדק הבית, י"ל דלא נקט הכא בהקדש מידי דבר אכילה אלא משום דנקטיה בתרומה.
מת'[ניתין], קטלא, של הקדש, זוג של הקדש בצוארה. וטבעת בידה או שתת בכוס של זהב, של הקד'. כיון שנהנה מעל, דכל הני לא קיימי לפגם זוג וטבעת וכוס, אבל קורדום וטלית וחלוק קיימי לפגם, ובירושלמי משמ' דקטלא הוא אצעדה, תרגו' קטלא דעל דרעיהון, מיהו הכא קאמ' בצוארה, ושמא מסבב הוא הצואר כמו הזרוע.
גמר', א"ל רב כהנא לרב זביד ודהבא לאו בר אפגומי הוא, אמתני' קאי דקתני או ששתת בכוס של זהב (מעל) כיון שנהנה מעל, ומשמע דלהכי מעל משום דאינו בר פגימ', ולהכי פרי' ולאו בר אפגומי, א"כ דכלתיה דנאן דהבא להיכן אזל, נאן אדם עשיר היה ועשה קטלאות של זהב נזמים וטבעות לכלתו ושקל הכל במשקל ואחר זמן שקלן ומצאן חסר, ואי אית' דדהבא לאו בר אפגומי א"כ אותו זהב אמאי חסר מכמות ששקל בתחלה. א"ל דילמ' להיכן דרמיין כלתך, כמו שלא שמרו כלותיך שלהם דהשליכו אותו והניחוהו להפקר ולהכי נחסר זהב שלהן, ולעולם אימ' לך דזהבא לאו בר אפגומי הוא, ועוד איכא למימ' הכי כו'.
מת'[ניתין], נהנה מן החטאת חייה, בגמ' מוקים לה בבהמה בעלת מום ועומדת לימכר ופגמ' ניכר לכך הוי דבר שיש בו פגם ולא מעל עד שיכחישה דאי בהמה תמימה מיד שנהנה מעל [כ]כוס של זהב. כשהיא מתה, דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים. כיון שנהנה מעל, דהוי דבר שאין בו פגם. נהנה כבחצי פרוטה, מטלית של הקדש. ופגמו בחצי פרוט', או נהנה בשוה פרוט', כגון שלבש הטלית. ופגם בדבר אחר כגון שקרע אותו לא מעל עד שיהנה כו'.
גמ', היינו כוס, התם נמי אית ליה קדושת הגוף ולא קיימא לפגם. בעלת מום, דקיימ' לפגם ומשלם מה שפוגם לבדק הבית, כתו' במתני' טעם ברור באר היטב, ואם מתה לא גריעה על ידי פגימה לפי שאינה עומדת לימכר, דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבי', ואפילו לשאר הנאו' נמי לא, אלא דווקא בבעל מום מעיקרו הוא דפודין לשאר הנאו', דהא דאמרי' דאין פודין היינו מדרבנן, אבל קדשי מזבח אין פודין לשום הנאות.
<h2>דף יט:</h2>
מת'[ניתין], אין מועל אחר מועל, לפי שהראשון מוציאו לחולין, אבל בהמה וכלי שרת יש בהן אחר מועל לעולם לפי שאין פדיון להם. ובא חבירו ורכב כולן מעלו, לעיל. מן החטאת, תלש צמר ממנו. ובא חבירו ותלשו כולן מעלו, ובחטאת תמימה עסיקי' דלא קיימ' לפדייה, דאע"פ שתלש ואע"פ שהכחישה אכתי חזייה (לגביה) [לגבוה] לפי שאינו מום ולהכי מעל האחרון, דאי בבהמה בעל' מום אמאי קתני כולן מעלו דמשמ' מיד מעל אע"פ שלא פגם, הא אמרי' לעיל לא מעל עד שיפגום, אלא ודאי בבהמה תמימ' קאי דלא קאי לפגם, ובמסכ' בכורות [כ"ו ע"א] בעי ר' ינאי התולש צמר מן העולה תמימה מהו, תולש אי איכ' למ"ד דשרי, אלא צמר שנתלש כו', והא דהכ' מיירי בתולש מבשר חטאת. ר' אומ' כל דבר שאין בו פגם, שאין פגם שלו חשוב מחמת שאין עומד לפדיון. יש מועל אחר מועל, מפ' בגמ' היינו ת"ק.
גמ', בעניינא דבהמה כת' דכת' באיל האשם [ויקרא ה'], כלומ' בההיא פרשת' דקא משתעי מבהמה כת' מעילה דקדש, דכת' באיל האשם, דהיינו בהמה, וכת' [שם] כי תמעול מעל, לרבות מועל אחר מועל, ודווקא בהמה שקדושתה קדושת הגוף ואין לה פדיון (מה) [מ]התורה אבל לא כלי שרת שאינו קדוש קדושת הגוף ויש לו פדיון. קל וחומר אם אחרים מביאין לקדושתו, דכל מילי דקדשי' מתקדש בכלי שרת, ואם תימצי לומר להתקדש יש מועל אחר מועל ק"ו למקדש דהיינו הכלי. היינו תנא קמא, טעמ' דבהמה וכלי שרת משום הכי הוא. הרי עלי עצים, כמו שני גיזירין, כדאמ' במנחות [ק"ו ע"ב] האומ' הרי עלי עצים לא יפחות משני גיזירין טעונין בקמיצה וטעונין עצים כשאר קרבנות, וצריכי' עצים אחרים להדליקן, והכי נמי סבר דעצים קדשי קדושת הגוף ודבר שאין בו פגם הוא ויש בהן מועל אחר מועל, ות"ק סבר דקדושת דמים אית להו ודבר שיש בו פגם הוי ואין בהן מועל אחר מועל. קדשי מזבח תמימים כו' ועבר ושחטן, לר' יקברו, דסבר קדושת מזבח היו בכלל העמדה והערכה הילכך אין פגמו חשוב ואין עומד לפידיון כל כמה דלא נערכו, ולרבנן יפדו, דקסברי דלא היו בכלל העמדה והערכה וא"כ עומדי' לפידיון, ולא דמי לקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה, דטעמ' הוא לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אבל הכא שנשחטו יכולין לפדותם, ושעיר איקרו קדשי, ודווק' בעלי מומין, דאי תמימין כשנשחטו בחוץ אסורין באכילה והוי כמו קדשים שמתו דאינם ראוים לאכילת אדם, וקצת ק' לר' אמאי מיסתרי בהנאה להוי כקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דאוריית', ודוחק הוא לומר דמתני' איירי בדרבנ', דלפום ריהטא משמע דכולה מתני' איירי בדאוריית'.
מת'[ניתין], אבן או קורה הרי זה לא מעל, בגמ' מפ' דמיירי בגזבר המסורות לו אבני בניין ולפיכ' לא מעל בהגבהתו אבל כי נתנה לחבירו מעל, שהוציאה לחולין שקנאו חבירו במתנתו והוא ישלם להקדש.
<h2>דף כ.</h2>
מת'[ניתין], בנאה גזבר בתוך ביתו, בגמ' מוקי לה שהיניחה על גבי ארובה. נטל פרוטה של הקדש הרי זה לא מעל, דבגזבר מתוקמ' דבלאו הכי נמי ברשותיה מנחא. אבל נתנה לחבירו מעל, שהוציאה לחולין. לבלן, נתנה בשכר שירחוץ במרחץ. מעל, אע"פ שלא רחץ דשכירות גמורה [היא] ואין יכול לחזור שאין כן [כאן] מה למשוך. אכילתו ואכילת חבירו, פי' הקונ' שאכל זה חצי זית וחבירו חצי זית דמצטרפין, וזה אינו, לפי דאין לחייב ב' מעילות בפרוט', ואי לחייבם מעילה, מעילה אחת אמר רחמנא ולא חצי מעילה, ושמא מיירי במנחה שאינה יוצאה לחולין עד האכילה, ...כגו' שהוא נותן אידך חצי פרוטה לחבירו, ולא תיקשי תיפוק לי משום נתינה ומאי איכפת באכילתה, דאינה יוצאה לחולין עד אכילה כדפי'[רשתי]. תי'[מה] היכא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, י"ל דאיירי כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה. הנייתו והנאת חבירו, כגו' א'[מר] לחבירו שיסוך בשמן קדש, או בדבר שאין בו פגם ואין לחוש כי אם בהנייה. הנאתו ואכילת חבירו, נהנה בדבר שאין בו פגם וחבירו אכל דבר שיש בו פגם. לזמן מרובה, זה שחרית וזה ערבית, כדמפ' בגמ'.
גמ', בגזבר המסורות לו, דמעיקרא ברשותיה קאי, דאכתי הוא ברשות הקדש.
גמ', כיון דשנייה מעל, כלומ' כיון שנתנה ותיקנה במגירה כדרך שעושין לשאר אבנים שנותנין בבניין, אע"ג דלא בנאה בתוך ביתו ולא דר תחתיה ליחייב במעילה, דבשינוי לחודיה יש מעילה דאמרי' לעיל [י"ח ע"א] אין מעילה אלא שנוי, הילכך מיד היא יוצאה לחולין. שהיניחה על פי ארובה, דלא פגמה כלל ואכתי ברשות הקדש הוא לפי שהיא היתה מתוקנת ועומדת ואינה צריכה תיקון ולפיכך בעינן שידור תחתיה.
וכיון דבני לה, כלומ' ומאחר דבנאה בתוך ביתו ודר תחתיה קתני דמעל, וא"כ הך בית חשבינ' כתלוש, דאי כמחובר לא מעל שממעטינן לעיל [י"ח ע"ב] מחובר ממעילה.
מסייע ליה לרב המשתחוה לבית אסרו, דתלוש ולבסוף חברו לעניין ע"ז הוי תלוש, ומחובר לעניין ע"ז לא מיתסר בהנאה דכת' [דברים י"ב] על ההרים אלוהיהם ולא ההרים אלוהיהם שאם משתחוה להר לא אסרו. לעולם בית חשבינן מחוברת והמשתחוה לא אסרו ולא מסייעא לרב, וא"ת אמאי מעל כשדר תחתיו, לפי שהוא נהנה שנראית לעינים, דכולי עלמא ראו שנהנה מן הקדש, אבל אילו בנאה במקום אחר לא ליחייב משום [ד]מחובר חשבינן לה ודלא כרב. לימא מסייע ליה לרב, הא דקתני כיון שנהנה מעל, אלמא דכתלוש חשבינן לה להך בית והיינו כרב. בשהוקדשו ולבסוף בנאו, כלומ' שהקדיש באבנים ובסיד מתחלה קודם שבנאן דהיינו מידי דתלוש ולהכי מוקדשת הך בית והנהנה מיד מעל. מאי אריא דרהיט ותני, בסיפא דההיא דהדר בבית של הקד' דקתני סיפא, הדר בבית של מערה, של הקדש, לא מעל, הואיל ומחוברת היא, לימ' בית וכ"ש מערה, אלא ודאי אפי' בנאו ולבסוף הקדישו נמי מעל דכתלוש חשבי' לה דהיינו כרב. אמרי, לעולם בנאן ולבסוף הקדישן נמי לא מעל ודקא פרכת מאי אריא לאו פירכא הוא, דהא פסיקא ליה, כלומר בית מערה בין בנאו ולבסוף הקדישו ובין איפכא מחובר הוי לעולם, אבל בית דעלמא לאו חשיב כמחובר אלא בבנאו ולבסוף הקדישו. לא פסיקא ליה, ולא חביבא ליה למיתני.
השליח שעש' שליחותו, כדילפינ' מתרומה לעיל [י"ח ע"ב]. לא עשה שליחותו, אלא נשתנה ממה שאמ' בעל הבית ובעל הבית פטור (דקא) [דלא קא] עביד אדעתא דבעל הבית, תן בשר לאורחים ונתן להם ככר לאו מין בשר, ונהי דנתכוון לעשות שליחות בעל הבית כיון שלא עשה שליחותו נמצא דמתנתו אינה מתנה (אפי') [משום] הכי מעל כיון שבידו להאכילם בשר.
<h2>דף כ:</h2>
גמ', מאן תנא דכל מילתא דמימליך עליה שליח [תרי] מילי הוין, שאם לא מצא אלא ככר ולא בשר. מותר בדלועין, דדלועין עבידי לאימלוכי לא מצאתי ירק רק דלועין. מי לא בעי לאימלוכי, והילכך לא הוי עשה שליחותו וכיון דמימליך עליה הוי מינן לעניין נדרים. מאן תנא [דפליג] עליה דר' עקיב', תי'[מה] דילמ' שאני כבד וקריבים משום דאוכליהון לאו בר אנש, דשלש מחלוקות אין לנו לעשות. וכן היה רשב"ג אומ' קרביים, ואין ראויין לאכילת אדם, יכול לומר להאכיל לכלבך מכרתי לך, והכי אית' התם [נדרים נ"ד ע"ב] אוכלהון כבשר אבל אין לקנות מן השוק, ונפק' מינה לעניין מקח וממכר כדפרי'[שית]. אי הכי צפרא נמי לא ליכול, פי' אין לו לאכול ונמצא שבזה לא אסר עצמו. פרח ליביה כצפרא, ומיהו על ידי שקלא שפיר דמי כדאמרינ' התם בנדרים. ביומא דכייבין ליה עינא, ובהנודר מן הירק פרי' והא'[מר] שמואל נו"ן סמ"ך עי"ן, נונא סמא לעינא, ומשני ההוא בסוף אוכלין. מת', חתיכה, לכל אחד ואחד. והשליח אומר טלו שנים, והאורחים נטלו שלש, והוסיפו מדעתן כולן מעלו, ובפ' אלמנה נזונת [כתובות צ"ח ע"ב] כגו' דאמ' אחת על דעת בעל הבית ואחת על דעתי ואזלי איהו ושקלי תלת תלת. דלוסמקא, צנא. לא היה בלבי אלא להוציא, מזה, מאידך בשר שהנחת שם או מאידך לחם שהנחת שם. והביא מזה, אפי' הכי, בעל [הבית] מעל, כיון דהביא לו מן החלון כאשר צוהו, והא קמ"ל דברים שבלב אינן דברים.
גמ', ש"מ מוסיף על שליחותו הוי, ולא אמרי' ליה דעקר ליה כשנטל שתים, ובעיא היא בפ' אלמנ' נזונת [כתובות צ"ח ע"ב] גבי אמ' בעל הבית לשלוחו זיל זבין לתכא ואזל וזבין ליה כורא אי מעביר על דבריו הוי ואפי' לתכא לא קני או דילמ' מוסיף על דבריו מיהוא הוי ולתכא מיהא קני. דאמ' שליח מדעתי, פי' מדעתי טלו השנייה, וה"ק התם בהדיא דאמ' להם טלו אחת מדעת בעל הבית ואחת מדעתי כו'.
<h2>דף כא.</h2>
מתני', ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו של בעל הבית מעל, אע"ג שאינם בני שליחות', מ"מ שליחותו נעשית. חנוני מעל לכשיוציא, דבעל הבית לא מעל דהם לא עשו שליחותו וגם אינם בני מעילה.
מת'[ניתין], ביד פקח ונזכר, בעל הבית לא מעל דהם לא עשו שליחותו, ובגמ' מוקי לה דאף שליח נזכר, דאם לא כן שליח מעל אם נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח, נזכר שליח ולא נזכר בע' הב' בע' הב' מעל, דלא מצי למימ' דשליח מעל עד שלא הוזכר כשנטלה, דא"כ כשהוזכרו שניהם שליח [ימעול], ועוד מדמוקי תלמוד' בגמ' כשהוזכרו שניהם, דמשמע אבל אם שליח נזכר ולא נזכר בעל הבית דחנוני לא מעל ואע"פ כן בעל הבית מעל. כיצד יעשה, בעל הבית ולא ימעול חנוני. ואומ' פרוטה של הקדש כו'. הבא בחצייה פתילות ובחצייה נרות כו' שניהם לא מעלו, בעל הבית לא מעל דלא נעשה שליחותו מפרוטה ושליח לא מעל דלא שינה רק מחצי פרוטה וליכ' מעיל' רק בהוצאת פרוטה, וכל הני מיירי בגיזבר המסורות לו פרוטות של הקדש, דאם לא כן, מיד כשנטל פרוטה ונתנה לשליח בעל הבית מעל, ועוד כיון דאינו מתכוון אלא להוציא, עד שיוציא השליח ברשותיה דהקדש הם, והכי נמי אמרינן לעיל [כ' ע"א] נתנה לבלן, ואיכא חילוק בין בלן ובין ספר כדאית' התם [ב"מ מ"ח ע"א]. אבל אם אמ' לו הבא לי בחציה נרות ממקום פלו' וכו' שליח מעל, לפי ששינה שליחותו מדעת בעל הבית. אתרוג ורמון כולן מעלו, דבפרוטה אחת עשה שליחותו ובפרוטה אחת שינה. ר' יהוד' או' לא מעל בעל הב', כלל כדמפ' טעמ'. נתן לו דינר, שוה כ"ד כסף והם ו' סלעים.
דברים שבלב אינן דברים, בקדושי' בפ' האומ' פי' רי"ץ דינא מדברים שבלב.
משיזועו זיעת המעטן ולא זיעת קופה, דאזיל לאיבוד בשעת בצירה [אבל זיעת המעטן אינה הולכת לאיבוד] וניחא ליה לאדם ובהך יחשב משקה הי' כאילו נתנו האדם למשקה שם בידים, ובמתני' נמי כיון דניח' ליה לאדם שיוציא הפרוטה והוא צוה להם כאילו הוציא בידים. הרי זה עירוב, הקשה הרב ר' אפרים דאמ' בפ' בכל מערבין [ערובין ל"א ע"ב] נתנו לפיל והוליכו לקוף (לקוף) והוליכו (לפיל) אינו עירוב, י"ל דהתם מיירי כשהפיל יודע להיכן יוליכנו והלך מעצמו אבל הכא מיירי שמחמר אחריו, ודיק' נמי דקתני התם נתנו לפיל והכא קתני על הפיל ש"מ, (ומסיפא לא שמעינן רישא דמעל לרבנן).
<h2>דף כא:</h2>
והביא לו בג' חלוק ובג' טלית שניהם מעלו. כדמפ' טעמ' בגמ', קש' לר"ת דבפ' הזהב [ב"מ מ"ד ע"ב] משמ' דדינר זהב הוי כ"ה דינ' כסף, וכן במשנת שור שנגח ד' וה' [ב"ק ל"ו ע"א], וכן פ'[רק] מי שהיה נשוי [כתובות צ"ג ע"א] גבי היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים וג' מאות כו', ועוד תימ' כי השער משונה עכשיו שהוא לכל היוקר אינו כי אם ג' דינ' ובימי חכמי התלמוד הוה שוה כ"ה דינ', לכן נר' לר"ת שלא היו שוין, דדינ' דזה' היה עבה כפליים כשל כסף, ובהזהב [ב"מ מ"ד ע"ב] הארכנו.
גמ', אייתית ליה, שוה דינ' של זהב דהיינו ו' סלעים, בשלשה סלעים דהיינו י"ב סלעים של כסף. הכי נמי מסתברא, דקא"ר יהוד' בדמים קא'[מר] וכדאית ליה שוה שש, וטעמ' כדקא' מודה ר' יהוד' בקטנית, דהתם לא מצי למימר כל שכן דאי מייתי בד' הוה מייתר יותר מבעלים דהוה מוזלי גבך טפי שהקטנית בסלע היא קטנית בפרוטה, דמזבני כנא כנא בפרוטה.
המפקיד מעות, גזבר שהפקיד מעות של הקדש כסבור שהן שלו. לא מעל כו', לפי שבלא רשות הוציאו ואינו שלוחו. מותרין, הוו להו ברשות הוציאו והוי שלו ולפיכ' כשהוציאו השלחני מעל הגזבר.
וחייב הוא לשלם קרן וחומש ואשם, קרן וחומש מספק ואשם תלוי, ולכשיוציא שנייה חייב אשם (תלוי) [וודאי], והכי אית' בתוספת' [פ"ג].
מת'[ניתין], כיון שהוציא הראשון מעל, וחייב אשם תלוי ולכשיוציא שנייה חייב אשם ודאי דברי ר' עקיב', וחכמים אומ' אין חייבין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת [תוספתא פ"ג], ואי קשי' ולבטיל ברובא, ונר' דליכא אלא שנים בכיס, והכי משמ' לישנא דתוספתא. וחכמי' אומ' עד שיוציא כל הכיס, שאין מביא אשם תלוי מספק מעילות, מיהו אסור להוציא דשמא הוא אותה של הקדש. ומודה ר' עקיב' באומ' פרוטה מן הכיס זה הקדש שמוציא והולך, בתחלה עד שיוציא כל הכיס, בגמ' פריך מאי שנא ריש' ומאי שנא סיפ' ומשני ליה.
גמ', מאי שנא [רישא] ומאי שנא סיפ', אמאי מודה בסיפ'. לא יפטר, סיפא דמתני', משמ' שהאחרונה הקדש, ומשמע שרוצה בכיס זה הקדש יש אחת מהן לכל הפחות (והריני) [והרי זה] משמע שהיא אחרונה, כיסין אשוורין רמא ליה, אבל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ניח' ליה בלאו הכי האי שינויא, דיש לחלק בין פרוטה בכיס לפרוטה מן הכיס, אבל אחד משוורין רמי ליה (הכיס) [אכיס].
<h2>דף כב.</h2>
כיסין אלוגין רמא ליה דתנן הלוקח יין כו', פי' דהתם כולי עלמ' מודו דאי לא אמ' שאני עתיד להפריש שאינו מיחל ושותה, ובמתני' שרינן אע"ג דלא אמ' פרוטה אחרונה שאני עתיד להניח הקדש, ויש מפ'[רשים] דמדר' יוסי ור' שמעו' דאסרי ואמרי דכל כוס וכוס תרומה היא והכי נמי נימ' דכל פרוטה ופרוט' להוי הקדש. הלוקח יין מבין הכותים, פי'[רשתי] בכמה מקומות.
